בתי הספר ה"ייחודיים" מושכים אלפי תלמידים מדי שנה: האם מדובר באיים אליטיסטיים או בשמורות טבע חינוכיות?

מאת בר חיון, רוני לינדר-גנץ ואור קשתי



בית ספר מטופח ומואר, מדשאות מוריקות, מורים חייכנים ומלאי אנרגיה, תלמידים שבאים לבית הספר בשמחה ושיעורי מוסיקה, מדעים ואמנות פלסטית - לא, לא מדובר ברפורמה חדשה מבית מדרשו של משרד החינוך. לפחות לא בינתיים. ובכל זאת, כמה אלפי תלמידים ברי מזל ברחבי ישראל מכירים את המציאות הפסטורלית הזאת מקרוב. הם לומדים בה.



ביום ראשון הקרוב, בזמן שחבריהם יפקדו את מערכת החינוך הציבורית, שעננה כבדה מרחפת מעליה, הם יצעדו אל יותר מ-150 בתי הספר ה"ייחודיים", שמכונים בפי העם "פרטיים". ההורים שלהם נדרשים למעורבות רבה ומשלמים בדרך כלל סכומים לא קטנים, אך בתמורה התלמידים מקבלים חינוך יוצא דופן, מושקע, ולעתים איכותי יותר.



"אנחנו משלמים הרבה כסף לחודש", מודה מירה (שם בדוי) ששולחת את שתי בנותיה לבית הספר לאמנויות בתל אביב, אבל מוסיפה שהיתרונות של בית הספר ברורים: "בגלל שיעורי ההעשרה באמנויות לומדים שם יותר שעות ביום. המורים שם יותר טובים מהממוצע, ולכן גם הרמה העיונית גבוהה יותר מזו של בתי ספר אחרים.



"קשה גם להתעלם מהתנאים הפיסיים", פוסקת מירה, "אין כזה בית ספר בכל מדינת ישראל. הוא נראה כמו קמפוס באוניברסיטה אמריקאית ויש בו מעבדות צילום ואולם הופעות מקצועי. הילדים מקבלים המון. הבת שלי, למשל, מנגנת על כינור. אם היא לא היתה לומדת שם היא לעולם לא היתה מגיעה לכלי הזה. היא נחשפה לשפה ולתרבות חדשה, וזה רווח ענק לדעתי".



בית ספר של הורים



ההורים לתלמידים בבתי הספר האלה מוכנים להשקיע הרבה יותר מכסף. בדרך כלל הם המנוע והרוח החיה מאחורי בתי הספר, שמוקמים בעקבות יוזמות ועמותות של הורים המעוניינים באלטרנטיווה לתוכנית הלימודים הממלכתית. אמנם הם לא יכולים לוותר על תכנית הליבה של משרד החינוך, אך יש באפשרותם להוסיף לה פעילויות שיתאימו לרוח בית הספר כמו לימודי אמנויות, ימאות, חקלאות, אזרחות ודמוקרטיה, דו קיום ערבי-יהודי או לימודים בגישה אנתרופוסופית.



במערכת החינוך לא תמיד מתרשמים מהמעורבות העמוקה של ההורים ומכנותה. בעבר אמרה ל"הארץ" רונית תירוש, מנכ"לית משרד החינוך דאז, כי הורים בוחרים לעצמם מסגרת של בית ספר דמוקרטי - שמשמשת למעשה "כיסוי לרצונם להקים לעצמם בית ספר הומוגני מבחינה סוציו-אקונומית".



לא מדובר בתופעה חדשה - חלק מבתי הספר הייחודיים הוקמו לפני עשרות שנים, אך היא בהחלט צוברת תאוצה בשנים האחרונות. כיום קיימים בהערכה זהירה יותר מ-150 בתי ספר ייחודיים, יסודיים ותיכוניים.



בתי הספר האלה מוכרים על ידי משרד החינוך ומפוקחים על ידו (לפחות חלקית), ואינם מוגדרים כרשמיים. לפיכך הם מקבלים רק סבסוד חלקי, ורשאים להעסיק מורים לא דרך משרד החינוך. הם רשאים לגבות את תשלומי החובה והרשות של משרד החינוך, ובנוסף, כדי להעסיק את המורים שאינם עובדי משרד החינוך ולממן את שאר הפעילויות, הם יכולים לגבות תשלום נוסף דרך עמותת ההורים - מכמה מאות שקלים ועד ליותר מ-10,000 שקל לשנת לימודים.



חינוך לכסף



"על אף שמדובר בהוצאה כספית לא קטנה - כ-7,000 שקל בשנה - מהרגע שהתוודעתי לבית הספר לא היה לי ספק איפה ילמדו ילדיי", אומרת גליה (שם בדוי), אם לארבעה מתל אביב, ששני ילדיה הגדולים לומדים בבית הספר לאמנויות בעיר. "החלטנו לשלוח את הבן הגדול אחרי שקיבלנו המלצות מהורים אחרים בשכונה, ואחרי שראינו שהוא מגלה נטיות אמנותיות. כבר בגן הוא הצטיין בציור. לכן הרגשנו שזו מסגרת שמתאימה לו, ועדיפה מבית ספר רגיל שקצת דל בתחום האמנותי.



"הלכנו ליום הפתוח לראות את בית הספר, והתרשמנו מאוד מהמבנה המטופח", מספרת גליה. "בתי ספר אחרים נראים הרבה פעמים מאוד מדכאים. כשהבת הקטנה הגיעה לגיל בית ספר כבר לא היה לנו ספק לאן נשלח אותה, למרות ההוצאה".



בבית הספר הייחודי הפתוח בחיפה, שמדגיש ומפתח את המעורבות החברתית והמנהיגות, נדרשים ההורים לשלם 2,700-3,700 שקל לשנה בהתאם לגיל הילד. אריאלה בהלול-דימנד, מנהלת בית הספר, טוענת שיש גם בתי ספר ממלכתיים רגילים שגובים סכומים דומים - ומעבר למותר להם. "אם תעשו השוואה בין התשלומים שלנו לבין אלה הנהוגים בחלק מבתי הספר הממלכתיים, תמצאו שההפרש אינו גדול - אם הוא בכלל קיים", היא אומרת.



ומה עם מי שלא יכול לעמוד בתשלומים הכבדים? בעיקרון, בתי הספר לא יכולים לפסול קבלה של תלמיד בשל חוסר יכולת הוריו לממן את לימודיו, ורבים מהם מאפשרים הנחות ומלגות לתלמידים. אבל לעתים המציאות בשטח שונה. כך למשל ערן (שם בדוי), בן 24, בוגר אחד מבתי הספר הדמוקרטיים, אמנם ממליץ בחום על בית הספר שלו - אבל מספר שנאלץ פעם אחת להפסיק את לימודיו שם בגלל הקושי של ההורים להמשיך ולממן את הלימודים היקרים.



לא התקבלת



מעבר למחיר הכלכלי, ההורים והילדים נדרשים לשלם גם מחירים אחרים. אחד מהם הוא מבחני הקבלה שמנהיגים חלק מבתי הספר. בעיקרון, הוחלט כי אסור לבתי הספר הייחודיים לבצע מיונים וקבלה סלקטיווית של תלמידים. ועדת ויינשטיין, שמשרד החינוך הקים ב-2001 לצורך בחינת הסוגיה, קבעה כי "במקום מיונים צריכים בתי הספר האלה לקיים הגרלה על המקומות הפנויים, וכן לשריין מקום לתלמידים משכבות חלשות". אך בבתי ספר יחודיים מתקיימת סלקציה - בין היתר משום שהחוק אמנם אוסר קבלה סלקטיווית אך מתיר מבחני סינון למגמות מקצועיות וייחודיות, ורבים מבתי הספר מתהדרים במגמות מסוג זה, כמו תיאטרון ומוסיקה.



"כדי להתקבל לבית הספר צריך לעבור סדרת מיונים", מספרת גליה, שגילתה זאת כשרצתה לשלוח את בנה הבכור לבית הספר לאמנויות: "מאוד חששתי מכך שהוא לא יתקבל ומהסכנה שהוא יתמודד עם דחייה כזו בגיל 5. אמרתי לו 'בוא נבדוק אם בית הספר מתאים לנו', כאילו אנחנו בודקים ולא בודקים אותנו - אבל התחושה היתה לא נעימה".



רוב המנהלים ששוחחנו אתם אומרים כי בבתי הספר שלהם אין מבחני קבלה, אבל מנהלים רבים סירבו להתראיין לכתבה. לדברי תלמידים והורים, התופעה אכן קיימת. כך, למשל, ועד ההורים של תלמידי בית הספר לאמנויות באשקלון מסר כי בבית הספר מונהגים מבחני קבלה עיוניים חיצוניים בחסות מכון ארז. מי שמצליח לעבור את המבחנים האלה נדרש לעבור מבחנים פנימיים באמנות בכל התחומים. אם רבים מדי צלחו את המבחנים מתקיימת הגרלה. ואולם, ועד ההורים ציין כי מבין אלה שהצליחו במבחנים יש נטייה ברורה לקבל את מעוטי היכולת ללא הגרלה - והם גם מקבלים הנחה דרך העירייה בהתאם למצבם הכלכלי.



מחיר המצוינות



למרות המחיר ולמרות מבחני הקבלה, אם קיימים, רוב התלמידים וההורים ששוחחנו אתם מאוד מרוצים. "בתור מי שלמד בבית ספר דמוקרטי אני יכול לומר להורים מודאגים, שחושבים שילד שהולך לבית ספר כזה לא יידע ללמוד, שזה פשוט לא נכון. הוא ילמד, וההבדל הוא שהוא יעשה את זה מהסיבות הנכונות", אומר עמרי, בן 22, שלמד בבית הספר הדמוקרטי בחדרה המשתייך לזרם החינוך הדמוקרטי - אחד הזרמים הוותיקים והבולטים בבתי הספר הייחודיים, המושתת על עקרונות של חופש בחירה ושוויון בין מבוגרים לילדים.



עם זאת, גם המהללים לא מתעלמים מהפגמים שיש בבתי הספר הייחודיים. "המצוינות מגיעה עם תג מחיר", אומרת גליה. "לפעמים לילד יש קשיים שנובעים מהתחרותיות הגדולה שיש בבית הספר: כל הילדים שם מאוד מוכשרים, ורבים מהם ילדים של האליטה של תל אביב. הם נבחרו אחרי סינון ומבחנים, רובם מאוד בטוחים בעצמם ויש להם תכונות של כוכבים. אני מניחה שגם בבתי ספר אחרים יש תחרות, אבל כאן זה ממש מורגש".



גם העובדה שמדובר בדרך כלל בבתי ספר על-אזוריים, שנרשמים אליהם גם ילדים מחוץ לאזור הגיאוגרפי של בית הספר, די מטרידה את ההורים: "זה בית ספר לא שכונתי ולילדים אין חברים קרובים לבית", אומרת מירה. "האמת היא שזה חיסרון שכמעט שקול לכל היתרונות, ויש לנו ויכוח רציני בבית בעניין הזה".



להורים אחרים יש טענות הפוכות. ויקי שלחה את בנה, בן תשע, לבית ספר דמוקרטי, ולדבריה "בית הספר הוא פנינה מבחינה חברתית, ערכית וחינוכית. רק בצד הלימודי היתה בעיה. גילינו שבית הספר מאוד מתאים למי שהדרישות שלו מהמערכת מופחתות, כמו ילד שזקוק ליותר מרחב או ליותר שעות משחק ללא לחץ לימודי. לעומת זאת, ילדים שיש להם דרישה או סקרנות מעל ומעבר לגיל הכרונולוגי שלהם - לא כל כך ימצאו שם את עצמם". כיום לומד בנה של ויקי בבית ספר רגיל, "שיש בו ריכוז של מורים מצוינים. הקפיצו אותו כיתה וזה הפתרון המושלם עבורו", היא מסכמת.



בועות ההסתגרות: משרד החינוך מתנגד, אבל לא עושה דבר



התומכים הקולניים של בתי ספר הייחודיים העל-אזוריים מבליטים את יתרונותיהם, ובהם היחס האישי לתלמידים, מגוון האפשרויות שהם מציעים, ולא פחות חשוב - מימוש זכות ההורים לבחור את מסגרת החינוך עבור ילדיהם. ואולם אחרי כ-15 שנה שבהן גדל מספר בתי הספר האלה מכ-15 ליותר מ-150, מתחילות להתברר גם התוצאות הפחות חיוביות: משיכת תלמידים מצטיינים מהמסגרות הרגילות (למשל לבתי הספר לטבע ואמנויות בתל אביב), הגדלת הפערים בין מוסדות החינוך בתוך כל רשות מקומית וביניהן והבעיות שמלוות עריכת מיונים ומבחנים כבר בגיל מוקדם.



לטענת המבקרים, בתי הספר הייחודיים - המתבססים על תקציב ציבורי בתוספת תשלומי הורים גדולים במיוחד - הפכו לבועות של הסתגרות חברתית ולימודית מפני "ההמונים" שמצאו את עצמם, כמעט בלית ברירה, במערכת החינוך הרגילה.



מפתה להאשים את יוזמות ההורים, העומדות מאחורי הקמתם של רבים מבתי הספר הייחודיים, בפגיעה בחינוך הציבורי. אבל בדומה למפעל ההתנחלויות בשטחים, גם הפעם מעורב בתהליך משרד ממשלתי, שלמרות התנגדות רשמית (למשל לעריכת מבחני מיון) משלים למעשה עם התופעה - ובסתר, הרחק מכל דיון ציבורי, אף מעודד אותה.



רק לכ-25% מבתי הספר הייחודיים נתן משרד החינוך אישור לפעול ככאלה. לא מדובר בעניין טכני או פורמלי: הבדיקה אמורה לוודא, בין השאר, כי בית הספר אינו ממיין תלמידים ומבטיח שוויון הזדמנויות בקבלה אליו. העובדה שבתי ספר רבים כל כך פועלים ללא האישור הנדרש מעידה לא רק על התעלמות רבת שנים מהנהלים הקיימים, אלא גם על חולשתו ההולכת ונמשכת של משרד החינוך - שלא פועל מספיק לאכיפת ההוראות שהוא עצמו קבע.



איים אליטיסטיים או שמורות טבע חינוכיות?



בתי הספר הייחודיים הם אתגר רציני למערכת החינוך הציבורית. מצד אחד, יש להם ביקוש אדיר בקרב הורים שרואים בהם אלטרנטיווה איכותית ומושקעת, ורוצים להקים עוד ועוד בתי ספר כאלה. מנגד, נשמעת לא מעט ביקורת על כך שמדובר באיים אליטיסטיים ונבדלים במערכת החינוך - שמשמשים "פתח מילוט" מהחינוך הציבורי לקבוצות אוכלוסייה חזקות, ויוצרים מעמדות במערכת שאמורה להיות שוויונית וסולידרית וחרטה על דגלה את בשורת האינטגרציה.



גם השרה הנוכחית, יולי תמיר, לא שבעת רצון מהתופעה. לפני שנה היא אמרה כי "מערכת החינוך מתפרקת בכל פעם עוד קצת. פעם בגלל הרשויות, פעם בגלל ההורים ופעם בגלל העמותות הפרטיות. אם נמשיך ככה עוד כמה שנים, לא יהיה חינוך ציבורי". ואכן, בתי הספר הייחודיים הולכים ומתרבים.



על בתי הספר האלה חלים איסורים שונים. בין היתר, אסור להם לפסול תלמיד שאין להוריו יכולת לממן את הלימודים ואסור להם להציע למורים שכר ייחודי, אך נדמה שהפיקוח של משרד החינוך עליהם אינו הדוק מאוד. המשרד אפילו לא יודע בדיוק כמה בתי ספר כאלה פועלים בישראל, ומה מספר התלמידים הלומדים בהם.



האנדרלמוסיה השוררת בתחום בתי הספר הייחודיים, והביקורת שהוטחה ב"אליטיזם" ובבדלנות שהם מייצגים, הביאו את משרד החינוך להקים ב-2001 את ועדת ויינשטיין שתבדוק את הסוגיה לעומק ותמליץ כיצד על משרד החינוך להתייחס לתופעה.



לדברי גנית ויינשטיין, יו"ר הוועדה ומנהלת אגף ניסויים ויזמות במשרד החינוך, מדובר בתהליך ממושך שהמשרד נמצא עדיין בעיצומו. "אחת ההמלצות של הוועדה היתה לבצע מיפוי של המצב הקיים ולזהות איזה סוגים של בתי ספר יש, מה מספרם, אילו אישורים יש להם, כמה תלמידים לומדים בהם והאם הם עונים על הפרמטרים שנקבעו על ידי הוועדה", היא אומרת. בשלב זה, לפי רשימת בתי הספר הייחודיים שהעבירה לנו ויינשטיין, עשרות מהם פועלים ללא אישור מתאים.



התשובה של מערכת החינוך: בתי ספר ניסויים



לצד בתי הספר הייחודיים-פרטיים, שבמקרים רבים מהווים מעין "ילדים חורגים" למערכת החינוך הציבורית, פועלים ברחבי ישראל גם 110 גני ילדים ובתי ספר המוגדרים "ניסויים". בדומה לייחודיים, גם בתי הספר האלה פועלים סביב תחום או קונצפט מסוים.



גנית ויינשטיין, הממונה על התחום במשרד החינוך, מסבירה: "מדובר בקבוצת בתי ספר ממלכתיים רגילים מכל רחבי המדינה, יסודיים ועל-יסודיים, חילוניים ודתיים, ערביים, צ'רקסיים, שמקבלים תקציב ומנדט לחמש שנים לפיתוח מודל חינוכי חדשני מרמת הרעיון ועד תורת החינוך, בראייה הוליסטית". בתי הספר האלה מכונים "ניסויים" מפני שהמזכירות הפדגוגית של משרד החינוך משתמשת בידע שצברו בשנות הניסוי כדי לקבוע ולעצב את המדיניות של המערכת כולה בעתיד.



מכיוון שמדובר בניסוי שמשולב במערכת החינוך הציבורית הרגילה, הקבלה לבתי הספר לא מותנית במיונים או בסינון, ומתבצעת לפי אזורי רישום רגילים. בתי הספר הניסויים פועלים כרשת ומקיימים ביניהם קשרים, לעומת בתי הספר הייחודיים הפועלים בדרך כלל באופן עצמאי.



כדוגמה לגן ניסויי מציגה ויינשטיין גן ילדים שנושא הליבה שלו הוא "חלום". הגננות חוקרות יחד עם הילדים וההורים את החלומות של הילדים, וסביבם בונים את תוכנית העבודה השנתית של הגן. "בכל שבוע עוסקים בחלום של ילד אחר", היא מספרת, "המשפחה פותחת את הגן ומכינה אותו בהתאם לחלום של הילד, וכל התכנים בגן והמיומנויות שלומדים הילדים הם לפי החלום של הילד".



דוגמא נוספת הם בתי הספר נווה שלום בבאר שבע ובית הספר הבדואי ברהט, שהכינו תוכנית עבודה משותפת בעברית ובערבית. "הם פועלים בשיתוף מלא", אומרת ויינשטיין. "צוות המנהלים והמורים משותף, יש מקהלה משותפת, הילדים מלמדים אחד את השני על החגים והמורשת שלהם, והמורים היהודים באים ללמד עברית בבית הספר הבדואי ולהפך".