הדת החדשה עולה ביוקר

לפני חמש שנים ידעתי בפעם האחרונה את טעמו של גן עדן. זאת היתה מסעדה צרפתית משובחת, ששמה יצא למרחוק בזכות מנת כבד האווז שלה. היתה שם נדיבות נדירה, טעם אלוהי ומרקם של פעם בחיים. בערב ויתרתי, כמובן, על צחצוח שיניים כדי להרוויח עוד כמה רגעים של חסד בחיפוש אחר שיירים. מדושן עונג התיישבתי על הכורסה בציפייה לערב קליל של טלוויזיה.

ואז זה קרה. השמועות נפוצו כבר מזמן, אבל באורח פלא הצלחתי לחמוק מהן עד לאותו רגע מכונן. קשה לי להעניק זכויות יוצרים למגיש/ה או לערוץ הספציפי, אבל את טרגדיית האווזים שניבטה מהמסך קשה לשכוח. פתאום, פיטום. למי שעדיין לא השתכנע, היתוספה שורת המחץ בדבר הסכנה הבריאותית באכילת אבר שומני כל כך. הדרך לשירותים מעולם לא היתה מהירה יותר, והשהות שם התארכה ללא הכר. לא פסחתי על אף שן, העברתי חוט דנטלי וקינחתי ברבע שעה של קיסם. לא היתה ברירה אלא להעלים כל ראיה בתקווה שהמצפון ייסר פחות. לעזאזל הטעם, העיקר הבריאות. שלהם, ושלנו.

בערך באותה תקופה החל לשגשג כאן הטרנד הבריאותי. שומן טראנס הפך לדמון החדש, פיתות ולחמים מחיטה מלאה מצאו דרכם אפילו למכולת השכונתית שלנו, טופו אף פעם לא נראה סקסי יותר, מי הברז הושמצו רגע לפני שהכנרת נעלמה, ביצי חופש הפכו שוות יותר מאלה של קינדר והירקות והפירות האורגניים היו לדת החדשה. אחד העיתונאים האהובים עלי, אביב לביא, אפילו כתב על זה טור שבועי.

לאט לאט החלו להופיע במטבח שלנו אותם מוצרים מיוחצנים לעייפה. פה ביצה אורגנית, שם מלפפון שלא יכול לצעוק ריססו אותי במעברה, ואפילו מתקן ענק וחסר כל חינניות למים מינרליים. בכל בוקר כשהכנתי לילדים אוכל לגן ולבית הספר, היה נדמה לי שרעייתי מסתכלת עלי כאילו הייתי רוצח. בחוסר אחריות, שמחייב אולי את התערבותו של ד"ר יצחק קדמן, ויתרתי על סולייה של "עמק לייט", בחרתי בפיתה דחוסה ברוצח ההמונים הידוע בכינויו קמח לבן, ומילאתי בקבוקי שתייה מברז מעוצב שעלה רק 2,000 שקל, אבל יוצאים ממנו רעלים שקופים.

את הנחמה מצאתי בפרסומים של מחקרים שחיזקו את ידי הכופרים. פתאום מתברר, כי טופו פוגע באיכות הזרע ועלול להכחיד את המין האנושי, שלפחות ימות בריא, לירקות ולפירות אורגניים אין יתרון תזונתי, מים מינרליים שנמכרים בתחנות דלק רוויים באדי בנזין, וטביעת הרגל הפחמנית של המוצרים הללו מטרידה אפילו את אל גור. מה כן? הם עולים הרבה יותר.

הייתי מת להתקשר ולספר את זה לחברי שנכנעו לטרנד, אבל כבר שבועיים איש מהם אינו עונה לי לסלולרי. מילא, יונת הדואר שלי, שגדלה בתנאי מלוכה, כבר עושה את דרכה אליהם, מצוידת במכתב המבשר על התרמית הגדולה. הנייר? ממוחזר, אלא מה.