מי שיחפש במילון או באינטרנט את המלה "טייקון" ימצא שמקורה ביפנית עתיקה, שמשמעותה היא "אדם שהגיע למעמד רם בתעשייה מסוימת", שבדרך אותו אדם אסף עושר אישי רב ושהמלה נרדפת ל"אוליגרך", "מוגול", "ברון" ו"צאר".
זה אולי נכון באמריקה ובאירופה. בישראל, לעומת זאת, ההגדרה של "טייקון" צריכה להיות מנוסחת אחרת, למשל כך: "טייקון הוא אדם שקיבל הלוואות גדולות מהציבור, וביצע בעזרת הכסף ספקולציות למשל רכישה של חברות, נדל"ן או ניירות ערך. אדם כזה הוא 'טייקון' בתוקף שליטתו בנכסים שנרכשו, גם אם בפועל כשל בעסקיו וגרם נזק רב למשקיעים בו".
להגדרה זו צריך להתלוות חלק נוסף, המבהיר עוד הבדל בינו לבין הטייקון מהזן הבינלאומי: "הטייקון הישראלי ביצע ספקולציות במהירות וללא ניסיון, אין לו נכסים אישיים רבים ולעתים קרובות נכסיו נמוכים מסך ההתחייבויות שלו. לפיכך, כאשר הטייקון הישראלי נקלע לקשיים, הוא מבקש מהציבור לחלץ אותו מהם". לא מדובר בהגדרה מתחכמת.
אם ייערך סקר ציבורי במטרה לזהות את רשימת האנשים הנתפשים כ"טייקונים הישראלים", השמות שיעלו הם יצחק תשובה, נוחי דנקנר, משפחת עופר, לב לבייב, אילן בן דב, יוסי מימן ועוד קומץ של שמות נוספים. אלה, עם ההבדלים המתבקשים, הם בדיוק הדמויות שתמונותיהן מופיעות כמעט בכל שבוע במדורי הרכילות העסקית, האנשים עם המטוסים הפרטיים, היאכטות והאירועים המשפחתיים הנוצצים. אבל הפלא ופלא: כל אחד מהם בנה את האימפריה העסקית על בסיס אשראי זול מהמוסדיים ומהבנקים וכמעט כל אחד מהם התקשה או מתקשה כיום לשלם את חובותיו.
הבעייה היא לא בטייקונים אלא במשקיעים המוסדיים
יצחק תשובה, למשל, למרות כל הגז שמצא, מנסה נואשות למצוא פתרונות לחובות העצומים של דלק נדל"ן, ובשוק ממתינים לראות אם ואיזו תספורת הוא יציע למשקיעים. אילן בן דב הציע שלשום תספורת של עשרות אחוזים למשקיעים בחברת טאו. לב לבייב ביקש לפני שנה, וקיבל, הסדר פריסת חובות לאפריקה ישראל, כולל תספורת. משפחת עופר? ביקשה וקיבלה הסדר חובות בחברת צים. ומה עם האחרים? אלה אמנם לא ביקשו אולי עדיין הסדרי חוב, אבל לכולם מצבת חובות עצומה, כזו שעליה נאמר: "אם יש לך חובות קטנים לבנק, יש לך בעיה. אם יש לך חובות גדולים לבנק ולציבור יש בעיה".
עצם העיקרון של נטילת הלוואה, מבנקים או מגופים מוסדיים המשקיעים את כספי הציבור, הוא לגיטימי. זו, ככלות הכל, המהות של שוק ההון: להפגיש בין יזמים המחפשים כסף, לבין חוסכים המעוניינים להשקיע אותו, בין אם במניות ובין אם באיגרות חוב. אלא שאצלנו השיטה פועלת רק לטובת מחפשי הכסף ונגד האינטרסים של אלה הרוצים לחסוך אותו.
מדוע? ראשית, הטייקונים שלנו הם אנשי עסקים איך נאמר, לא הכי טובים בעולם. העובדה שהם חוזרים לציבור בבקשה לפרוס חובות ולוותר על חלק מההשקעה שלו, היא ההוכחה לכך. זהו אולי עניין של חוסר ניסיון. אולי מדובר בחוסר כישרון. ואולי הכישלונות הם תוצאה של פזיזות, כזו שאדם עושה כאשר הכסף שהוא משקיע אינו שלו, אפילו לא של משהו אחר, אלא כספם של המוני חוסכים ללא פנים וללא קולות.
אבל הבעיה האמיתית של שוק ההון הישראלי אינה הטייקונים; רבים מאתנו היו לוקחים כסף ומנסים להשקיע אותו אם רק היו מציעים לנו. הבעיה היא המשקיעים המוסדיים שמעמידים את כספי הציבור לשימושם של הטייקונים. ומדוע מסכימים המנהלים של קופות הגמל, קרנות הפנסיה וחברות הביטוח "השומרים" של כספי הציבור להעמיד
אותו לאנשים עם רקורד מקצועי בלתי מוכח או מפוקפק?
התשובה עצובה: מכיוון שאותם טייקונים המבקשים את ההלוואות וההשקעות הם האנשים השולטים בגופים המוסדיים שמלווים להם את הכסף. שרי אריסון שולטת בבנק הפועלים, מלווה גדול. משפחת עופר שולט בבנק מזרחי טפחות. נוחי דנקנר שולט בקבוצת כלל ביטוח ובכלל פיננסים. צדיק בינו שולט בקבוצת הבינלאומי. יצחק תשובה שולט בחברת הפניקס ובבית ההשקעות אקסלנס. כשמודדים את סך תיק הנכסים הפיננסיים של הציבור, מתברר שהוא הגיע ב-2010 לסכום של 2.5 טריליון שקל וש 40% מהם נשלטים על ידי שמונה בעלי קבוצות עסקיות, או בשמן האחר "הטייקונים הישראלים".
האם יש שכיר, אובייקטיבי ועצמאי ככל שיהיה, שיכול לעמוד בפני לחצים של בעל הבית? וגם אם השכיר אינו עובד אצל מי שמבקש את ההלוואה, מצבו לא פשוט: שוק ההון הישראלי הוא מקום ריכוזי שבו הכסף הגדול נשלט על ידי לא יותר מעשרה גופים, ואין הרבה אנשים שמוכנים להסתכסך עם מחצית מהמעסיקים הפוטנציאליים. וזו התוצאה: מוסדיים שנותנים כספים לטייקונים ושותקים גם כאשר אינם חושבים שזו השקעה טובה, טייקונים שלא מחזירים חובות ולא נענשים על ידי שוק ההון, וציבור חוסכים שמשלם על כל וההרפתקאות העסקיות האלה ובתמורה מקבל עמלות גבוהות ותשואה נמוכה.