לפני מספר ימים הסתיימה שביתת האחיות. למעלה משבועיים עבדו אחיות בתי החולים בישראל במתכונת מצומצמת, אלפי ניתוחים נדחו, נזק של עשרות מליוני שקלים נגרם לקופת המדינה ולבסוף השביתה הסתיימה בפיתרון אליו ניתן היה להגיע גם ללא השביתה.
לא מקרה חריג
התנהלותה של המדינה מעלה שאלות קשות. האם באמת הכרחי לקיים את תהליך ההידברות בין הממשלה לאיגודי העובדים בדרך שמאופיינת בהידברות אלימה, קשה, מלאת אגו ואינטרסים זרים? בצורה לא מקצועית וחסרת כבוד ההדי? הנדרשת תמיד מעורבות של המערכת המשפטית על מנת לסייע לצדדים לפתור את המחלוקות כי הם לא יכולים לבד?
שביתת האחיות אינה מקרה חריג. היא ביטוי לשורה של מקרים עם מאפיינים זהים. הממשלה לא נותת דעתה על הדרך בה היא מנהלת משברים מסוג זה. בממשלת ישראל אין תורה המסדירה ניהול משברים. אין תהליך דיונים מוסדר שאמור לייצר כללי משחק ברורים ומדיניות אחידה. המשחק כולו מצוי בידהם של פקידים וגורמים מקצועיים. תפקידם של פקידי האוצר הוא אכן לשמור על קופה מאוזנת וברור שלא ניתן להיענות לכל דרישה לתוספות שכר. אך האם קיים הכרח בלתי נמנע לעבור את מסכת האלימות הכרוכה בהסדרות מן הסוג הזה?
נכון יהיה כבר בראשית לציין את העובדה שגם במדינות אחרות יש לעיתים שביתות ומתחים גדולים בין המגזר הציבורי למגזר הממשלתי. יחד עם זאת, מאפייני התרבות הפוליטית שלנו כרוכים במרכיב אלים, תוקפני, חסר כבוד ופעמים רבות נעדר יכולת הידברות הדדית, מקצועית ומכובדת.
מאז הקמתה של מדינת ישראל ניתן להבחין בבירור בהיווצרותם של שני תהליכי הכרעה מרכזיים. האחד הוא התהליך המדיני בטחוני, שבו לראש הממשלה ולדרג הנבחר יש יכולת הכרעה רחבה מאוד, אולי אפילו רחבה מדי. ראש ממשלה יכול לצאת למלחמה תוך מספר שעות, לבטל תהליך מדיני תוך שניות, להנחית חיילים לאונייה שורצת גורמים עוינים או להחליט על הרחבת התנחלויות ותוספות בנייה בשטחים, והכל ביכולת תגובה מהירה ביותר. ראשי ממשלה בישראל נוטים לעסוק באופן כמעט מוחלט (נסיוני מעיד על כך שכמעט כל ראשי הממשלה מקצים בין שלושה לארבעה ימי עבודה שבועיים לנושאים מדיניים בטחוניים ורק יום עד יומיים לנושאים אזרחיים) בנושאים אלו הן בשל דחיפותם והן בשל העובדה כי בנושאים אלה הם יכולים להכריע.
במקביל התפתח ציר קבלת החלטות בנושאים אזרחיים שצימצם מאוד את יכולת ההכרעה של הדרג הנבחר. בהדרגה הצטמצם כמעט לחלוטין חלקו של הדרג הנבחר בתהליכי הכרעה מרכזיים וחשובים. סיבות רבות מסבירות מציאות זו. תהליכי חקיקה שהעבירו באופן סטטוטורי חלקים מתהליכי קבלת ההחלטות לידי הדרג הפקידותי, עודף משפטיזציה כתוצאה ממספר אישים פוליטיים שנגעו בשחיתות והפכו את נבחרי הציבור לבלתי כשרים להכרעות נקיות ולגורמי אינטרס שניצלו מגמות אלה כדי לצאת למסע דה לגיטימציה כנגד נבחרי הציבור. סיבות אחרות עוסקות בהיעדר היכולת הפוליטית, בשל השיטה המימשלית הנהוגה בישראל, לייצר הכרעות והצורך ביצירתן בכל מקרה. אל הוואקום הזה נכנסים, לעיתים בעל כורחם, גורמים מקצועיים. כמובן שקיימות סיבות והסברים נוספים.
על דבר אחד אין מחלוקת: מציאות זו מעיקה ומעיבה על יכולת ההכרעה של ישראל. היא כופרת בעקרון דמוקרטי חשוב שהוא חובתו של נבחר הציבור להחליט רק מתוקף היותו נבחר ציבור, וחובתו של הגורם המקצועי לסייע לנבחר הציבור להכריע רק מתוקף היותו מומחה. השיבוש הוא שהמומחים הפכו למכריעים מבלי שנבחרו על ידי הציבור אלא מונו לתפקידם. כך נוצרו גורמי וטו מקצועיים, מבלי שמישהו התכוון לכך, שיכולתם להכריע חזקה יותר מיכולתו של ראש ממשלה נבחר. בינהם נוכל למצוא את אנשי משרד האוצר על שלוחותיו, אגף תקציבים, חשבות כללית וממונה על השכר, היועצים המשפטיים במשרדים השונים, את הרגולטורים, את אנשי נציבות שרות המדינה בנושאים הרלוונטיים להם ועוד.
ממשלה שלא יכולה להכריע היא סכנה אמיתית ליכולתה של מדינה להתנהל ביעילות ולשרת את אזרחיה. עיקר תפקידה של הרשות המבצעת הוא להנהיג, לפעול ולנהל תהליכי הכרעה וביצוע למען האזרחים. היא ווסת, גורם המווסת בין סדר עדיפויות, צרכים לאומיים, יכולות תקציביות ואידיאולוגיה נבחרת. הדרך של ממשלה לווסת היא באמצעות הכרעות. הכרעות יוצרות מדיניות ציבורית שהיא הכלי להגדרת כללי המשחק הממשלתיים בנושאים השונים. במקום בו אין מדיניות ציבורית המציאות לא נעלמת אלא היא הופכת למציאות שמאבדים עליה את השליטה. אם נחבר את כל "המציאויות" האלה יחדיו, נבין את תחושת הכבס והכאוס שיש לרבים מאזרחי ישראל.
הפתרון למציאות מורכבת זו אינו פשוט. הוא כרוך במאמצים גדולים ובשינוי שיטת הממשל, בעיקר באמצעות העלאת אחוז החסימה וקיומם של גושים פוליטיים גדולים שיצמצמו את תופעת הסחטנות הקואליציונית. במקביל יש להגדיר את היחסים בין שלוש רשויות השלטון, המחוקקת, השופטת והמבצעת, יחסים המצויים כיום בשבר גדול ונשענים על חוסר אמון ומאבק ציבורי גלוי ומתוקשר. נצטרך להשיב את האמון בנבחרי הציבור ולאפשר להם להכריע (גם במחירי טעות בשיקול דעת). וכן, נצטרך להשלים את כינונה של החוקה שתייצר ותקבע את עקרונות היסוד שכל הקולקטיב יהיה מחוייב להם ותשנה את המציאות העכשווית בה הנאמנות לערכים שבטיים גוברת על הנאמנות לערכים קולקטיביים (סרוב פקודה נשמע לכם מוכר?)
עד שיקרו השינויים הגדולים הללו ממשלת ישראל חייבת להפיק לקח מרכזי ומשמעותי משביתת האחיות, היא חייבת לייצר מודל התנהלות אחר במגעיה עם גורמים ציבוריים במצבי קונפליקט. תהליכים אלו חייבים להתנהל מתוך כבוד, מקצועיות, אחריות הדדית, יושר והישענות על נתוני אמת.
במילים אחרות, אנו זקוקים למנהיגות נבחרת שיודעת להנהיג. מנהיגות אמיתית אינה פרקטיקה של ניהול שגרה. היא בעיקר ניהול של תהליכי התנגדויות, היא היכולת לייצר שינויים לטובה, להניע לפעולה מתוך ראיית המשותף וצמצום המפלג. צריך כאן מנהיג שיידע להחזיר את המדינה אל חיקה החם של הממשלה החיובית, תומכת, אמינה, נאמנה לאזרחיה. לממשלה כזו נקשיב גם כשהיא תגיד "אי אפשר" ונקבל זאת באהבה ובהבנה.
הכותב הוא מזכיר הממשלה ה-16 והבעלים של חברת ת.א.ר.א, ירצה בקורס חדש של המכללה החברתית כלכלית , האגודה לזכויות האזרח ושתי"ל.