בשבועות האחרונים, בעקבות מבצע "צוק איתן", ניצלו אישים פוליטיים ואנשי תקשורת את התדמית העוינת והרדיקלית של "חמאס", בכדי להציג את יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, כמקבילה מושלמת לשלום ולדו-קיום. היה זה הנשיא לשעבר, שמעון פרס, שטען כי אבו מאזן "בעד שלום וגם בעד להציל את עזה", החרתה החזיקה אחריו, שרת המשפטים, ציפי לבני, שטענה בראיון טלוויזיוני בערוץ 2 כי "אבו מאזן הוא פרטנר לשלום" ולסיום קינחה כותרת בעיתון "הארץ" שקבעה בנחרצות: "הלחימה הפילה לנתניהו את האסימון: עבאס אינו חמאס".
מלחמה בדרום | כל הכתבות, הפרשנויות והעדכונים
טענות אלו מסמלות יותר מכל את החד-ממדיות, התמימות, השטחיות והראייה הצרה של מחנה השמאל. שכן, ברור לכל בר-דעת שראש הממשלה אינו זקוק לשום מבצע צבאי כדי להבין שאבו מאזן הוא לא איסמעיל הנייה ולא חאלד משעל (ברמה הטקטית). יחד עם זאת - וכאן השמאל נכשל שוב ושוב בניתוחו - אין זה אומר שיו"ר הרשות הוא פרטנר לשלום, כי הוא לא.
יש להבין שהמציאות אינה צבועה בצבעי שחור ולבן בלבד, יש תחום אפור רחב מאוד. יו"ר הרשות הפלסטינית וחבריו למחנה פשוט הבינו שעדיף להם לנהל מערכה דיפלומטית ולא צבאית. לתובנה זו הגיע אבו מאזן, הן כתוצאה מתהליכים היסטוריים-צבאיים (בתחום הצבאי נחלו ונוחלים הפלסטינים תבוסה עד היום והעתיד הנראה לעין לא טומן בחובו הפתעות חדשות), הן כתוצאה משיקולים רציונליים (היצמדות לדיפלומטיה במקום ללוחמה צבאית, שאמורה הייתה להביא רווחה לפלסטיני ולבנות את יסודות המדינה הפלסטינית העתידית) והן כתוצאה מהרתעה ישראלית (מבצע "חומת מגן" והתקופה שבאה בעקבותיו).
אירועים אלו גרמו ליו"ר הרשות הפלסטינית להניח את נשקו ולהרים את עטו, לתפור חליפות ולזנוח את הכאפייה ולדקלם בזירה הבינלאומית התבטאויות מתונות במקום הצהרות מתלהמות מול הרחוב הערבי. מאותן סיבות, הסכים אבו מאזן לשיתוף פעולה ביטחוני עם מדינת ישראל, בתוספת הפחד המובן שלו מהשתלטות החמאס ברמאללה - וברור שמדובר באינטרס פלסטיני ולא במחווה שנובעת מאהבת ציון.
מטרת-העל לא השתנתה
ועדיין, יש להפריד בין ההתנהלות (הטקטית) הפרגמטית, המתונה והכמעט רציונלית-מערבית של אבו מאזן למול הברבריות הרצחנית-פונדמנטליסטית של החמאס; ובין המטרה האסטרטגית של אבו מאזן והמטרה האסטרטגית של חמאס, שהיא זהה.
היינו, בעוד ההתנהלות של שני הפלגים שונה מאי אלו סיבות שנכתבו מעלה האסטרטגיה נותרה זהה: "פלסטין השלמה מהים ועד הנהר". בעוד שחמאס מצהיר על כך באופן רשמי, פועל אבו מאזן באופן מעומעם על-ידי תמיכה בפתרון שתי המדינות, אך אינו מוותר על זכות השיבה ומסרב להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי. בכך, מנציח אבו מאזן את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומקווה להשיג עוד ועוד חלקים מהפאזל השלם.
אין זה אומר, כמובן, שיש לתקוע אצבע בעין יו"ר הרשות הפלסטינית. ההיפך: יש לשמר את היציבות ואת התלות של רמאללה בירושלים, כך שיהיה זה אינטרס פלסטיני לשמור על השקט ולהמשיך לנסות ולהגיע לפתרון מדיני דרך דיפלומטיה.
מצד שני, אין זה אומר גם, שיש לרוץ מהופנט לזרועותיו של אבו מאזן וליפול בקסמיו. ואת זה, בניגוד למחנה השמאל, ראש הממשלה נתניהו יודע היטב ואף מנצל בחוכמה ובתבונה. כך, מצד אחד, הכניסה למשא ומתן מדיני העניקה לגיטימציה בינלאומית למדינת ישראל והציגה את אבו-מאזן כסרבן שלום, ומאידך גיסא, ברור שהמשא ומתן לא הוביל ולא יכול להוביל לשום מקום, מכיוון שאבו מאזן אינו יכול ואינו מסוגל לעמוד בדרישות של ראש הממשלה - הכרה במדינת ישראל כמדינה הלאום של העם היהודי.
כך, משמרת מדינת ישראל את היציבות ביהודה ושומרון, תוך שאינה מסתכנת בהקמת מדינה ערבית בתוך שטחה בזמנים שהמזרח התיכון עולה בלהבות ומדינות הלאום מתפרקות לגזרי שבטים ותת-שבטים.
הכותב הוא סטודנט לתואר שני בתכנית לדיפלומטיה באוניברסיטת תל-אביב ומפעיל הבלוג "למה לא פוליטיקה עכשיו"
לכל הטורים של עומר דוסטרי בוואלה! דעות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד