להילחם בהתעמרויות במקום העבודה

משרד הכלכלה חשף נתונים מטרידים על אחת התופעות החמורות שמאפיינות את שוק העבודה בישראל- התעמרות בעובדים. נתונים אלה, המצביעים על כך ששיעור העובדים השכירים שנפגעים מהצקות בעבודה מגיע ללמעלה מ-50%, הם נתונים מבהילים ביותר, אך קשה לומר שהם מפתיעים.
נתונים ממחקרים שונים בעולם מצביעים באופן חד משמעי כי התנכלות והתעמרות במקומות עבודה הן נפוצות מאוד, הרבה יותר אפילו מהטרדות מיניות, אלא שבשעה שקיים חוק ברור וחד משמעי האוסר על הטרדה מינית, באופן תמוה ביותר, לא קיים חוק מקביל העוסק בהתעמרויות בעובדים. היעדר חוק המגדיר בבירור את התופעה, הטומן בחובו סנקציה כלפי המתעמרים, לא רק שאינו נאבק בתופעה, אלא אף מעצים אותה ומעודד את המשכה והתפשטותה.

שהרי כיצד אמור להתגונן העובד האומלל שנפגע מהבוס שלו שאינו חוסך ממנו איומים, העלבות, שלילת קרדיט ויצירת עומס בלתי סביר. מה יעשה עובד שנפגע מעמיתיו או אפילו מצד לקוחות ומקבלי שירות, כאשר אין חוק האוסר על התעמרות כלפי עובדים? בהיעדר כלים להתמודדות עם הבעיה, הבריונות במקומות עבודה הופכת לתופעה לא מדוברת שלא זוכה למענה והעובד נאלץ להתמודד עם תחושות קשות החל מבושה, פגיעה בערך העצמי, חוסר אונים ועד לחשש מפיטורין. פעמים רבות הוא נוטה להאשים את עצמו ומחשבות כמו "כנראה שזה מגיע לי", "אני לא עושה מספיק", "אני לא עובד מספיק מהר", מציפות אותו והוא מתחיל להאמין כי מתנכלים אליו בצדק.

אם לא די בכל אלה, לא אחת, אותם עובדים מפתחים בעיות רפואיות שהן תוצאה ישירה של ההתעמרות. אחרים מרבים להיעדר מהעבודה על מנת לא לפגוש באלה שמתנכלים להם, מה שמסביר נתון נוסף שחשף משרד הכלכלה לפיו המשק מפסיד שני מליון ימי עבודה בשנה בגלל התעמרות עובדים.

מדובר בתופעה חוצת גילאים, מגדרים ומגזרים. נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, זוטרים ובכירים המועסקים הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי, מוצאים עצמם נפגעים מהממונים עליהם ועמיתיהם מבלי שיש להם כל יכולת להתגונן. אם ההתעמרות הייתה באמצעות הטרדה מינית או אלימות פיזית- העובדים היו יכולים לתבוע, אבל כאשר מדובר באלימות רגשית ונפשית והתנכלות שלא באה לידי ביטוי באופן פיזי, העובדים מוצאים עצמם חסרי אונים, שכן בפגיעות כגון אלה לא דנים בבתי הדין לעבודה, אף שהפגיעה היא אותה פגיעה ולעיתים אף חמורה יותר.

לאור הדברים אלה, קיימת חשיבות מכרעת שהמחוקק ייתן את הדעת לסוגיה זו ויפעל לחקיקת חוק שיגן על העובדים מפני התעמרות, יגדיר את התופעה הפסולה ויאפשר למי שסובל ממנה למצות את הדין עם הפוגע בבית הדין לעבודה. עם זאת, לא ניתן לגלגל את האחריות רק לפתחו של המחוקק, שהרי אי אפשר להתעלם מהסוגיות האתיות של התופעה ואחריותם של המעסיקים למגר אותה.

לכן, במקביל לעיגון חקיקתי, על הארגונים ליצור קוד אתי, שיגובש בשיתוף מלא בין המנהל לעובדים, אשר יקבע כללים של מה אסור ומה מותר ויעלה למודעות את בעיית ההתעמרות, ההצקה וההתנכלות לעובדים. בין היתר, הקוד יעסוק ביחסים שבין העובד לממונה ויצב גבולות ברורים בנושא לכל הצדדים. גיבוש קוד כזה, גם בארגונים שבהם העובדים מאורגנים וגם במקומות בלתי מאורגנים, יסייע באופן משמעותי לצמצום התופעה.

מעסיקים רבים לא מבינים כי התנהגות שיטתית מרושעת במקומות עבודה פוגעת פגיעה אנושה בעובד, פיזית ובעיקר נפשית, אך היא פוגעת לא פחות בארגון עצמו מבחינה כלכלית, יצרנית ותדמיתית ויוצרת אווירה שלילית המשפיעה על כל העובדים בארגון ובסופו של דבר מגדילה את שיעורי העזיבה של מקום העבודה. עד שמעסיקים לא יפנימו כי התעמרות בעובדים היא לא רק לא מוסרית, אלא פוגעת ברווחים שלהם, והמחוקק לא יתעורר ויעשה מעשה, נראה שהעובד הקטן ימשיך לשלם את המחיר ואנו נמשיך ל"התפלא" ו"להזדעזע" מנתוני ההתעמרות הגבוהים.

הכותבת היא מומחית לדיני עבודה, עומדת בראש משרד נעמי לנדאו ושות' - נאוה פינצ'וק אלכסנדר, עורכי דין, ויו"ר האגודה לחקר יחסי העבודה בישראל