שונאים עשירים?

לפני כמה שבועות, רגע לפני פרסום דו"ח וינוגרד, פירסם אחד העיתונים כתבה מחמיאה יחסית לרמטכ"ל המתפוטר, דן חלוץ, אשר קיבל את מסקנות הוועדה ממרחק בטוח של כ-8,818 קילומטר בקו אווירי.

חלוץ, גילתה הכתבה, יצא ללימודים בהרווארד, אולם בטרם צאתו הספיק לבדוק כמה אפשרויות להמשך הקריירה שלו באזרחות. בין השאר, הוא נפגש עם ארבעה אנשי עסקים מובילים - פגישות גישוש לא מחייבות.

בתחתית העמוד התנוססו תמונותיהם של חברי הרביעייה: נוחי דנקנר, עידן עופר, יצחק תשובה וצדיק בינו.

במבט ראשון הרשימה טריוויאלית, למעשה היא צפויה ומובנית מאליה - מדובר בארבעה מהאנשים המשפיעים והעשירים ביותר במשק הישראלי.

אבל לפעמים הטריוויאלי צריך לעמוד מולך, לנגד עיניך, כדי שתבין את משמעותו המלאה:

הנה ישראל מודל 2007: פקיד בכיר, מנהיג, במקרה זה בכיר אנשי הצבא, פורש מתפקידו הציבורי. מהו הדבר הראשון שהוא עושה? כמובן, טופס הטיולים הסטנדרטי: אתה מתחיל אצל דנקנר, חותם אצל בינו, עובר דרך עופר ומקנח אצל תשובה. אם אתה חייל מצטיין במיוחד תעבור גם אצל דודי ויסמן ולב לבייב. אם לא תצליח שם, תעבור לשישייה הבאה במסדר העושר והכוח הישראלי.

ומה הפלא, זה טבעי ומתבקש: ארבעת אילי ההון עמם נפגש חלוץ ועוד שניים-שלושה נוספים מרכזים כיום בידיהם עוצמה כלכלית אדירה.

לא, זה לא העושר הפיננסי האישי שלהם, לא הוא הופך אותם לכה משמעותיים, אלא השליטה וההשפעה הישירה והעקיפה על עשרות ומאות חברות.

בעבור חלוץ, כמו בעבור כל בכיר אחר הפורש מהמגזר הציבורי או כל בכיר שעוזב תפקיד במגזר העסקי - השישייה הזאת היא לפני הכל האנשים שיושבים על המשאב היקר ביותר: הג'ובים.

כן, השימוש במלה ג'ובים מקובל בעיתונות בעיקר בהקשר של מרכז הליכוד. אבל זו צביעות ישראלית אופיינית: המשק הישראלי כולו, גם החלקים שלכאורה הם מתקדמים, חופשיים ומוטי כלכלת שוק, מבוסס על רשתות חברים שעסוקות בחלוקת ג'ובים. מרכז הליכוד פשוט מקבל יחסי ציבור יותר גרועים.

על אילו ג'ובים מדובר? הג'ובים שמבטיחים לבכירים בדימוס של המגזר הציבורי והפרטי את מיקומם בטבלאות השכר המתפרסמות בסוף השנה; הג'ובים המבטיחים להם את הכוח, העוצמה ולעתים השררה שאותם הם מחפשים, או שלהם פשוט התרגלו.

טבעי שששת אילי ההון ישלטו במשאב הנכסף הזה: הם עומדים בראש קונצרנים גדולים הכוללים מאות מנכ"לים, סמנכ"לים, יושבי ראש ודירקטורים.

טבעי, אבל גם קצת מפחיד: הרי כל פקיד בכיר, כל שר, כל מנכ"ל וכל מקבל החלטות במשק הישראלי יודע בקומו בבוקר ובעלותו על יצועו בלילה כי ביום מן הימים הוא ייתקל בשישייה - כשכיר, יועץ או ספק של אחת החברות שלה.

ההשלכות על המשק הישראלי, על ריכוז הכוח שבו, על העצמאות של מקבלי ההחלטות בשלטון ובמגזר העסקי ברורות. היכולת של כמה שחקנים בודדים להשפיע על הדרך שבה מתנהלים המשק והמדינה עולה.

לא מדובר רק בעסקים, רחוק מכך: כוחם של קומץ אילי ההון הגדולים מתרחב הרבה מעבר לשוק העסקות והמנהלים; אין זה מקרה שתמצאו אצלם בתפקידי ניהול וייעוץ עשרות ואולי כבר מאות פוליטיקאים, גנרלים, אנשי משטרה, שופטים, מנכ"לים של משרדי ממשלה, שרים ורגולטורים בדימוס.

הם לא קונים רק את שירותי הניהול, הייעוץ, הידע והניסיון המצוינים של כל אלה, אלא גם מסילות, דרכים ורשתות לתוך מוקדי הכוח החשובים ביותר במדינה: משרדי הממשלה, המשטרה, צה"ל, מערכת הבריאות, גופי האכיפה, הרגולציה והשלטון על זרועותיו.

צריך לפתור בעיה רגולטורית? מה יותר טבעי מלהשתמש באיש המתאים שלנו שפרש לפני שנה מאותה רשות והשאיר שם כמה חברים מאחור. ההחלטה תהיה, כמובן, מקצועית.

צריך לעזור למישהו לסדר את הילד ביחידה בצבא? גם לזה יש לנו מישהו. לא מעט גנרלים, בכירים יותר ופחות משובצים אצלנו. טלפון או שניים והקצין הרלוונטי יבין שהיתה אי הבנה ולטובת כולם הילד צריך להיות במקום אחר. ההחלטה תהיה, כמובן, מקצועית לחלוטין.

אי הבנה עם רשויות החוק? אין בעיה, זו אי הבנה - בישראל יש כיום עליהום על בכירים, מין אופנה כזאת. יש לנו את הבנאדם הרלוונטי.

את הבריאות אסור להזניח. במקרה זה כדאי שמנהל המחלקה בבית החולים יתערב. גם לעניין הזה יש לנו פתרון. הוא יושב אצלנו בכמה בורדים, תרמנו לו מחלקה והוא גם יועץ מצוין לסטארט-אפים ביוטכנולוגיים.

השבוע פירסם מגזין TheMarker בפעם החמישית ברציפות את הרשימה השנתית של 500 עשירי ישראל. התוצאות מדהימות: בשנה האחרונה גדל עושרם של ה-500 ב-24.6% והגיע ל-81 מיליארד דולר. נתון מעניין נוסף: כאשר התחלנו לפרסם את הרשימה, סף הכניסה אליה היה 20 מיליון דולר. כיום נדרשים לפחות 50 מיליון דולר כדי לעבור בדלת.

לקפיצה החדה בעושר של החבורה אחראים תהליכים בינלאומיים: הגלובליזציה, יציאתם של המיליארדרים הישראלים להשקעות בחו"ל, יכולות המינוף האדירות שנפתחו בשווקים הפיננסיים העולמיים והצמיחה הגלובלית אותה דוחפות הודו וסין.

אבל בכל אלה לא תמיד קל לעורר את עניין הקוראים, ופרסום הרשימה מעורר בקביעות שני סוגים של תגובות: "אתם שונאים עשירים" ו"אתם אוהבים עשירים".

לפני כמה חודשים, בעת ביקור בכנס של הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, צעדו באחד הרחובות, מבוססים בשלג, שני עיתונאים. לפתע עצר לידם בחריקת בלמים ג'יפ שטח ענק ומתוכו הגיח מיליארדר ישראלי וצעק: "למה אתם שונאים עשירים?"

העיתונאים חייכו במבוכה והמשיכו לצעוד. היה להם קר מכדי להסביר לאותו מיליארדר שאין להם דבר וחצי דבר נגד עשירים או בעדם. כי "עשירים" היא קבוצה מאוד רחבה של אנשים שבכל פרספקטיווה - משקית, דמוקרטית וכלכלית - שונים מאוד זה מזה.

יש עשירים שעשו את הונם מתעשייה, היי-טק ויזמות בינלאומית - ויש כאלה שירשו אותו מאבא; יש כאלה שעשו את הונם מזיכיון ממשלתי או מהטבה שקיבלו מרשות שלטונית בדרך מפוקפקת ויש כאלה שנלחמו בשוק החופשי והתחרותי והצליחו תודות ליזמות, מנהיגות, מקוריות וחדשנות.

יש חבורה גדולה של עשירים שפרצו בעשור האחרון לשווקים חדשים בחו"ל ובישראל, אשר מהווים מודל לחיקוי ליזמים ומנהלים ישראלים והמייצרים מקומות עבודה במישרין או בעקיפין - ויש כאלה שעיקר מומחיותם היא בהעברת משאבים ציבוריים לכיסם.

יש כאלה שמבינים כי עליהם להחזיר לחברה חלק ניכר מעושרם, בעודם בחיים, ויש כאלה שיראו בכסף רק אמצעי לצבור עוד ועוד כוח.

יש כאלה שמבינים כי עושרם והצלחתם יכולים להפוך אותם למודל ומקפידים על האתיקה הגבוהה ביותר בהתנהלותם העסקית והאישית, ויש כאלה שישחדו פוליטיקאים, יאיימו על רגולטורים וידרסו כל אינטרס ציבורי כדי לצבור עוד ועוד עושר.

ובקיצור, העובדה שפלוני או אלמוני הוא עשיר לא אומרת לנו - ככלכלנים, כאזרחים, כמשלמי מסים וכמי שחרדים לדמוקרטיה, לחינוך, לערכי שוויון או ללכידות החברתית - שום דבר לטוב או לרע.

כמה מהעשירים הם מודל לדברים הטובים שמייצרת הכלכלה החופשית, ורבים אחרים הם המודל לכיעורה ורשעותה.

העושר, הכוח והפרסום אמורים להביא עמם אחריות גדולה: לא רק לחברות, לעסקים, ללקוחות, לשותפים ולבעלי המניות שלהם - אלא גם לחברה אשר הביאה אותם אל הרשימה הזאת.