הפגישה היחידה שלנו עם ראש עיריית תל אביב רון חולדאי נערכה לפני חצי שנה. חשבנו אז שמי שאחראי על תקציב ציבורי של 3.5 מיליארד שקל בשנה הוא מנהל שצריך לפגוש בו. הפגישה שלנו, בתמציתיות, התנהלה בערך כך: הספקנו לשאול שאלה אחת, שעלתה ממנה נימת ביקורת מעודנת על פועלו של חולדאי, ובתגובה קיבלנו שעה וחצי של צרחות - עלינו, על משרד האוצר, על משרד הפנים, על העיתונות ועל מבקריו של חולדאי באשר הם.
אם לא הבנתם, הפגישה שלנו עם חולדאי לא עלתה ממש יפה. יצאנו מהפגישה עם תחושה לא נוחה לגבי האיש, וגם עם תחושה לא נוחה לגבי עצמנו. זה קרה, לאחר שבמהלך הפגישה פרש בפנינו חולדאי את הגרפים המתארים את תמונת מצבה הפיננסי של תל אביב: איך נהפכה תל אביב מעיר עם גירעון שנתי בתקציב הרגיל שלה של 140-180 מיליון שקל לפני עשור, לעיר עם עודף שנתי קל של כ-20 מיליון שקל כיום, איך פורעת העיר באופן מסודר ומהיר את חובותיה לבנקים, ואיך היא הצליחה לעבור הבראה פיננסית בד בבד עם המשך ההשקעה בפיתוחה של העיר.
אם תמהתם כיצד אנחנו - עיתונאים כלכליים ותיקים ותושבי תל אביב זה 20 שנה - לא היינו ערים לנתונים יסודיים כל כך בניהולה של העיר, הרי שאין לנו תשובה לתמיהה שלכם. זוהי אכן תעלומה, ומה שמחריף את התעלומה זה כיצד הנתונים האלה נשארים מוסתרים מעיני הציבור גם כעת, בעיצומה של מערכת הבחירות לרשויות המקומיות?
TheMarker מפרסם היום את כתבת הסיכום של פרויקט מדד ה-city, שבדק את מצבן של 15 הערים הגדולות והעצמאיות בישראל ערב הבחירות. כתבת הסיכום מתמקדת בנקודה החשובה ביותר בניהולה של עיר - מצבה הפיננסי. לפי הבדיקה שערכנו, רעננה, הרצליה ותל אביב תפסו את שלושת המקומות הראשונים במדד הניהול הפיננסי, ובלי לבדוק - אנחנו בספק אם ממצאי TheMarker ישפיעו כהוא זה על תוצאות הבחירות לרשויות מחר.
העובדה היא כי הנתון הבסיסי ביותר בשיפוט של תפקודו של ראש עיר - כיצד הוא ניהל עבורנו את הנכס הציבורי היקר ביותר שיש לעיר, הכסף שהוא גבה מאתנו - נעלם ממערכות הבחירות לרשויות המקומיות. זהו נתון שכלל אינו מובא בפני הבוחר, ככל הנראה משום שהבוחר כלל אינו מתעניין בו. אדישות הבוחר לגבי הדרך שבה ראש העיר שלו מנהל את הכסף שלו משדרת את המסר כי הכל חשוב בתפקודו של ראש העיר - רק לא הדבר החשוב באמת, ניהול התקציב העירוני.
מתעלמים משאלת התקציב
קל לקחת דוגמה ממערכת הבחירות התוססת עד מאוד המתקיימת בימים אלה בתל אביב. מתוך סקרנות אינטלקטואלית ביקרנו באתרים של כל התנועות המובילות המתמודדות בבחירות, אם לראשות העיר ואם לכהונה במועצת העיר. בכולן חיפשנו התייחסות כלשהי לשאלת הניהול התקציבי של העיר. חיפשנו, הפכנו ולא מצאנו.
כך, בביקורנו באתר של תנועת עיר לכולנו, התנועה שמריצה את המועמד דב חנין לראשות תל אביב, מצאנו הגות בנושאים רבים. בראש ובראשונה, נושא הדיור בר ההשגה קרוב ללבו של חנין, ועל כך מפורט באתר של התנועה כי "אנחנו רוצים מדיניות עירונית שמדגישה את צורכי האוכלוסייה ולא את צורכי השוק. השתתפות פעילה של העירייה במדיניות דיור שתציע דיור לשכירות, דיור מוגן ודיור ציבורי, ובדיקה מעמיקה ותומכת ליוזמות של דיור קואופרטיווי". אחרי שקראנו את המשפט הזה כמה פעמים, הגענו לשתי מסקנות חותכות:
1. לא הצלחנו להבין מה חנין מציע ומהן דרכי הפעולה שלו להשגת המטרה של "בית לכולנו".
2. גם אם נניח שאנחנו מנסים לנחש למה חנין התכוון בהצהרת הכוונות המעורפלת שלו, הרי שלא ברור לנו כלל מה יהיה המחיר של המדיניות הזו, מי עלול להיפגע ממנה וכיצד העירייה תממן אותה.
אלה אינן שאלות פעוטות ערך. קל להבטיח, קשה הרבה יותר לממש. בעיקר, כשהמימוש כרוך תמיד בקביעת סדר עדיפות תקציבי-ניהולי. משמע, מתן עדיפות להעמדת תקציב לסעיף מסוים על חשבון סעיף אחר, או שמא מתן עדיפות להקצאת תקציבים לסעיפים כולם - על חשבון הגדלת הגירעונות, הגדלת החובות ופגיעה ביציבות הפיננסית של העיר. גם לכך יש מחיר - גם אם את המחיר ייאלצו לשלם תושבי העיר בעתיד, במהלך הכהונה של ראשי העיר שייבחרו בקדנציות הבאות.
הנטייה של הבוחר הישראלי לנהות אחר הבטחות, מבלי לשאול את שאלת היסוד - כמה זה יעלה לי, או על חשבון מי תמומש ההבטחה הזאת - היא נטייה מסוכנת. זוהי אותה נטייה שהביאה את הישראלי להעריץ את אריאל שרון "הבולדוזר" כשר השיכון, או להתרפק על תקופת כהונתו של שלמה להט כראש העיר של תל אביב - תקופה שעמדה בסימן של תנופת פיתוח, אבל זאת תוך דירדורה של העיר לגירעונות כבדים. זוהי אותה נטייה שגורמת לכך שהשלטון המקומי בישראל נראה כמו שהוא נראה: חסר אחריות, מופקר, מפריח סיסמאות נבובות ונוהה אחר הפופוליסטי במקום אחר מה שחשוב באמת.
אדישותו של הבוחר לדרך שבה נוהגת עירו בכספו שלו אינה מעודדת ניהול כספי אחראי. אם לבוחר לא אכפת, אז מדוע שלראש העיר יהיה אכפת? יתכבד ראש העיר ויבזבז כספים כאוות נפשו, בכל מקרה זה הרי לא ישנה כהוא זה לצורך הבחירות. העובדה שניהול פיננסי אחראי הוא נכס לכל תושבי העיר, וכי איתנות פיננסית מבטיחה כי לעיר יהיו המקורות הדרושים לה לשם השקעה בחינוך, תחבורה ציבורית, תשתיות ביוב, איכות סביבה, או אם תרצו - דיור בר השגה - אינה עוברת את סף תודעתו של הבוחר הישראלי. הוא מעדיף לעסוק בסיסמאות, וכך מתמרץ את ראשי הרשויות שלו להבטיח הרים וגבעות - מבלי לשאת באחריות להבטחות האלה.