מדינת תל אביב מוזמנת להתעורר

שתי חברות כנסת התבלטו בשיח הכלכלי השבוע. האחת, ציפי חוטובלי, שהובילה את המאבק על ההכרה בהוצאות מטפלת. השנייה, מירי רגב, שהובילה את המאבק נגד ביטול הפטור ממע"מ על פירות וירקות.

רגב סירבה לכל הצעות הפשרה שהוצעו לה, וסופה שזכתה במאבק שלה - הפטור ממע"מ לא בוטל. לצורך העניין, היא "יצאה גבר". חוטובלי ניהלה משא ומתן ארוך עם משרד האוצר, ובסופו של דבר הגיעה לפשרה שעיקרה מעט תוספת שכר לנשים והרבה יותר כסף כתוספות של מס הכנסה שלילי וסבסוד מעונות יום. הפשרה של חוטובלי נסקלת עתה באבנים, בהיותה מתונה מדי. היא עלתה "רק" 600 מיליון שקל - ועוד שומו שמים, רק 280 מיליון שקל מתוכם יגיעו ישירות לכיס הנשים כהטבת מס - במקום ה-3 מיליארד שקל שאמורה היתה לעלות ההכרה בהוצאות מטפלת. איך זה מוציא את חוטובלי, אולי "אשה"?

אפשר וצריך להיעצב על כך שבמדינת ישראל בזבוז כספי המדינה מוציא אותך "גבר", ואילו חיסכון לתקציב המדינה מוציא אותך נרפה ומופסד. אפשר וצריך להיעצב שבפרלמנט הישראלי, ח"כים שאינם מגלים כל אחריות ציבורית הם אלה שנחשבים למנצחים, בעוד שמי שמנסים לגלות אחריות כזאת מוצאים את עצמם במגננה.

בנקודה הזאת, כפי שציין מרכז המחקר של הכנסת בעצמו, כנסת ישראל היא חריג עולמי: במרבית המדינות המתוקנות חברי הפרלמנט רואים לעצמם חובה לרסן את ההוצאה של הממשלה. רק במדינת ישראל זוהי הממשלה שמנסה להתרסן, ואילו הכנסת היא פורקת כל עול.

אפשר היה לתלות את האשם בחברי הכנסת, אבל בכך נחטא בפופוליזם זול. מי שאשם בכך הוא קודם כל הציבור, שמריע לכל ח"כ שמצליח להגדיל את ההוצאה הציבורית בישראל (הוא "כופף את האוצר") - ומוקיע כל ח"כ שמנסה לנהוג אחרת.

קחו לדוגמה את הפשרה בעניין הוצאות המטפלת. הציבור נזעק לאחר שהתברר כי כתוצאה מהפשרה תוציא המדינה רק 600 מיליון שקל על סיוע לנשים - ולא 3 מיליארד - וכי הטבת המס לנשים תגדל כתוצאה מכך בסכומים של עד 600 שקל לחודש לכל היותר - לעומת הטבת מס של עד 2,400 שקל שהיו יכולות הנשים לקבל.

רק שהזעקה בטעות יסודה. מי שאמורות היו לזכות בהטבת מס של 2,400 שקל בחודש הן רק הנשים בעלות רמות השכר הגבוהות ביותר - מי ששכרן עולה על 38 אלף שקל בחודש, ולכן הן משלמות שיעור מס הכנסה מרבי. עולה מכאן גם כי חלק גדול מההוצאה של 3 מיליארד שקל אמור היה לזרום לכיסן של אמהות מהמעמד הגבוה והבינוני-גבוה. עם כל הכבוד לנוחותן של נשים מהמעמד הבינוני, ממתי מדינת רווחה מנהלת מדיניות סוציאלית שנותנת יותר לעשירים?

לעומת זאת, הפשרה שאליה הגיעה חוטובלי מסייעת כמעט אך ורק לנשים ממעמדות נמוכים. תוספת נקודות הזיכוי מעלה את רמת השכר, שממנה מתחילות נשים לשלם מס, וכך מסייעת למי שמשתכרות שכר בינוני-נמוך. התמיכה בנשים עובדות באמצעות קצבאות מס הכנסה שלילי מסייעת רק לנשים עניות. והסבסוד של מעונות יום, אם ינוהל נכון, אמור גם הוא לסייע בנקודת התורפה של החברה הישראלית - בפריפריה, אצל הבדווים, במגזר הערבי במגזר החרדי - היכן שמעונות יום יסייעו לנשים להשתלב בעבודה וגם ישפרו את רמת החינוך שמקבלים הילדים.

אז אמנם מדינת תל אביב נוטה להפנות עורף לפריפריה, על שלל בעיותיה. ואמנם במדינת תל אביב נשים ממעמד בינוני-גבוה משוכנעות שהמדינה חייבת להן (ולא הן חייבות למדינה), אבל מדינת תל אביב לא לבדה תשכון. יש עוד אזורים במדינת ישראל, ובהם מתגוררות נשים שזקוקות לעזרה דחופה בהרבה, והפשרה של הקצאת 600 מיליון שקל שיגיעו רק אליהן - היא הפשרה שמשרתת נכונה את האינטרס הלאומי. חברת הכנסת חוטובלי ראויה להערכה ציבורית על הפשרה הזאת, ולא להפך.