"מפעיל קידוחים ישראלי הוא מה שבעולם מכונה 'עבודה על הציבור', ובישראל נקרא: 'פעיל בתחום חיפושי הנפט'", מעיר בסרקזם מהנדס הנפט דני דביירין. "זוהי תופעה שבה אתה לוקח כסף מהציבור, מקצה מעט ממנו לפעילות כלשהי, אך משתדל לחסוך ככל הניתן כדי לעמוד ביעדי תוכנית העבודה ולא מעבר, כאשר את שאר הכסף אתה מנצל למשחקים בבורסה", מסביר בראיון ל-TheMarker יועצה המקצועי של שותפות חיפושי הגז והנפט החדשה של טדי שגיא, חברת לפידות וחברת CDCמאזרבייג'אן.
"בשותפות חיפושים מוגבלת או שאתה עושה עבודה, או שאתה משחק בבורסה - והישראלים מומחים במשחקים", הוא אומר. "מכאן נובעות מרבית ההכנסות של השותפויות בישראל, כך שדווקא החברות מישראל הן המומחיות בקידוחים יבשים. אין בעולם כמות כזו של קידוחים יבשים. במקומות אחרים זה נקרא רשלנות ובזבוז כספי ציבור. אלה תהליכים טבעיים אמנם - אבל לא בהיקפים כאלה".
דני דביירין נולד בבאקו, בירת אזרבייג'אן, שם השלים תואר שלישי בהנדסת נפט, עבד במקביל שנתיים בשדות נפט וכבר בגיל 23 הקים חברה לייעוץ הנדסי בתחום. בגיל 27 (ב-1990) עלה לישראל, וסיים בטכניון שבחיפה תואר נוסף בהנדסה אזרחית. מאז הוא ממשיך לעבוד מדי פעם עבור הטכניון, מקים חברות סטארט-אפ בתחומים מגוונים, ובעיקר - משמש יועץ לפרויקטים בתחומי ההנדסה השונים - החל בכתיבת תקנות להטמנת מכלי דלק קרקעיים וכלה בייעוץ סביבתי לרכבת ישראל.
לא חוסך בביקורת
את עולם הנפט והגז הטבעי, הוא מבקש להבהיר, מעולם לא עזב. למרות הזהירות שהוא מאמץ בהתייחסו לסצנה הישראלית המתעוררת, הוא מתקשה לחסוך בביקורת כשהוא מביט בהתנהלות השחקנים המקומיים בענף החיפושים.
"קשה מאוד לעבוד עם ישראלים כשהם מובילים פרויקט", אומר דביירין, שליווה לטענתו משקיעים ישראלים גם בחו"ל. "עד היום הם לא היו בנויים לעסקים נכונים בעולם הנפט, וסבלו מחוסר מקצועיות ומחוסר הבנה. קח למשל שדה נפט יבשתי עם רזרבות של 100 מיליון חביות נפט. אתה יכול לקדוח בשדה קידוח הפקה מוצלח - ולקדוח 100 מטר משם קידוח אכזב. אתה צריך להיות מוכן להוצאות, ללכת לצד מומחים ולהבין מה הסיכון", ורומז בכך להיעדר אורך רוח אצל המשקיע הישראלי הטיפוסי. "עד תגליות תמר ודלית אי אפשר היה לשכנע את הישראלים לעבוד באופן מקצועי, כי עד אז לא האמינו שיש פה משהו. זו שיטה קלאסית ישראלית", הוא מוסיף.
"נפט זה מקצוע רחב. אצלנו חושבים שיש גיאולוג ומהנדס נפט, אבל בתוך הגדרות אלה יש מגוון כל כך גדול של מקצועות ותת-מקצועות. כדי לקדוח אתה צריך גיאולוג כללי, גיאו-פיסיקאי מבריק וגם מהנדס גיאו-טכני חזק. בישראל כל מומחה הוא מומחה לכל דבר, ומומחה לכל דבר - הוא מומחה לשום דבר".
לשם כך ישנו האופרייטור הזר שמלווה את חברות החיפושים הישראליות, לא?
"יש אופרייטור פיננסי לחלוטין, שלוקח תחתיו תת-אופרייטור מקצועי, כאשר התפקיד של זה הפיננסי הוא בסך הכל לקחת כסף משותף אחד לשני; לצדו, יש אופרייטור מקצועי, ובשני דרגים: אופרייטור ברמת על, הנמנה על ענקיות הנפט - שלהן יש את כלל השירותים הנדרשים בתוך המערכת בלי תלות בקבלני משנה, אך הם לא שומרים רק לעצמם את כלל העבודה בגלל הסיכון הגבוה יחסית; יש אופרייטורים מקצועיים ברמה גבוהה, ויש בנוסף את ה'אופרייטור הישראלי'".
"הגיאולוגים אף פעם לא טועים"
הגיאולוגיה, מדגיש דביירין, היא מדע מאוד לא מדויק, ו"לכן כולם מדברים בהסתברויות ולא בשפה של יש-אין". יחד עם זאת, הוא טוען, מקדם ההצלחה בקידוחים ימיים הוא 1 ל-3, בעוד שקידוח יבש בקידוחי מים עמוקים הוא מתאר כ"טעות פטאלית".
"אם קידוח אחד עולה לך 150 מיליון דולר אתה לוקח את כל המומחים בעולם כדי לבדוק למה נכשלת. נובל אנרג'י, למשל, זו חברה מקצועית שמיועדת לחיפושים בלבד. אחרי שמצאו ב-2000 את מארי-b מול אשקלון, יצא להם קידוח יבש - והם אמרו שהם עוזבים. ואולם היתה להם אחריות כלפי הציבור שהשקיע במניותיהם הרבה כסף, ולכן הם חזרו לקדוח. מי שאף פעם לא טועה הם הגיאולוגים, כי הם תמיד יסבירו למה לא נמצא גז. היכן שיש תרבות גיאולוגית חזקה, תמיד ישנו גיאולוג-על אחד שטועה רק ב-10% מהמקרים. אבל בים - אסור לך לטעות. אם נפלת לקידוח יבש, אתה שוקל מחדש את הפעילות באזור".
מה לגבי לוויתן? נוכח נפח הגז המשוער ואחוזי ההסתברות שפירסמה נובל - 50% - אנו צפוים לתגלית בטוחה?
"הכל בטוח, אבל במרכאות. רק אלוהים יודע מה יהיו הכמויות. נכון שהסתברות של 50% נחשבת גבוהה, אבל נובל נכשלה בעבר גם בקידוח של 80% הצלחה. יחד עם זאת, על נובל אני סומך. הם שחקן טוב שקיבל מכה, חזר, התמודד שוב - והצליח בגדול. הם קדחו חמש פעמים ומתוכן נמצא רק קידוח אחד יבש. זה מעיד על איכות העבודה המקצועית שם".
במקרה של תגלית, מה יעשו עם כל הגז הזה? יצוא גז נוזלי (lng) הוא ריאלי?
"רק יצוא אפשרי, ו-Ing זו בהחלט אופציה כדאית כלכלית. הבעיה תהיה במיקום מתקן ההנזלה. יהיה קשה מאוד להקים מתקן יבשתי בישראל זה. בניית פלטפורמה בים כרוכה בהקמת מתקן דמוי אי מלאכותי, ואני לא מאמין שזה יקרה מסיבה ביטחונית בלבד - כי מתקן בים זו מטרה. לכן אני סבור שיהיה מתקן צף על גבי אוניות הנזלה. התפוקה שלהן נמוכה משל מתקן קבוע - אבל גם ההשקעה הראשונית תהיה נמוכה יותר".
בתור יועץ בטיחות, מה עמדתך לגבי החשש מהקמת מתקן קליטת הגז מתמר בחוף הכרמל?
"פיצוץ בלון גז מסוכן יותר לתושבי האזור מאשר ההסתברות לפיצוץ במתקן כזה. גם אם יקרה אסון, מקסימום ישברו לך זכוכיות בבית. אנחנו בחיפה גרים כל כך הרבה שנים ליד מתקן האמוניה במפרץ, שפיצוץ שם למשל יביא ל-85%-95% מקרי מוות בשטח שבין נהריה לזכרון יעקב, כך שלחשוש דווקא ממתקן טיפול בגז טבעי זה אבסורד".
"תגלית כמעט ודאית"
לפני שלושה שבועות הוכרזה כזוכה באחד מהשטחים של היתר בנימין הימי הקבוצה המשותפת לטדי שגיא - חברת הקידוחים לפידות, שבבעלותו של איש שוק ההון דוד לוכסמבורג - וחברת הקידוחים Caspian Sea Drilling, חברה בת של חברת הקידוחים הממשלתית של אזרבייג'אן.
היתר בנימין משתרע על שטח של כ-1,600 קמ"ר, דרומית לתגלית הגז דלית. הקבוצה אותה מלווה דביירין זכתה בחלק הדרומי-מזרחי של ההיתר, בעוד שבשטחו הצפוני זכתה קבוצתו של איל ההון היהודי-אמריקאי לארי מייזל, בעל השליטה ומנכ"ל חברת הבנייה האמריקאית mdc. קבוצתו של דביירין גברה במרוץ על שטח זה גם על קבוצת מייזל, וגם על חברת ישראמקו וקבוצת נמרודי-סולטן (הכשרה אנרגיה ומודיעין אנרגיה).
"אנחנו מדברים על משהו שהוא כמעט ודאי מבחינה גיאולוגית", מסביר דביירין את ההתמודדות דווקא על שטח חיפושים ימי זה. "די היה בסקר הדו-ממדי כדי להצביע על כמה דברים חשובים", הוא מפרט.
"האחד, שיש שם מבנה ענק בסדר גודל של תמר (רוחב של 12 ק"מ); השני, שגיל המבנה ותצורת המבנה - לרבות שכבות המלח בקטע העליון - דומים מאוד לנתונים של תמר ודלית (עד 1.5 ק"מ שכבת מים ו-3 ק"מ שכבת סלע); הממצא השלישי הוא שבמבנה הגיאולוגי ניתן להבחין כמעט בוודאות בצינור בריחת גז מן המבנה הכלוא - משמע שהמבנה הכיל בעבר גז, והגיאולוגים שבדקו את תוואי הצינור טענו שנסתם בגלל שכבות המלח. כמובן, שכעת יש צורך בסקר התלת-מימי כדי לבדוק את הפוטנציאל לכמויות הגז שנאגרו במבנה".
השטח בעל הפוטנציאל הגבוה יותר בהיתר בנימין, טוען דביירין, הוא זה שבו זכתה קבוצתו, בחלק הדרום-מזרחי, דרומית-מזרחית לרישיון שרה - מול חופי תל אביב. בשטח זה, הוא טוען, אותרו בעבר מבנים גיאולוגיים דומים לאלה שבשטח רישיון מד אשדוד, עם פוטנציאל למציאת נפט בעומק קידוח של 2 ק"מ נוספים. "בכל השטחים שמסביב לשטח זה הפוטנציאל לא ברור", מתנסח דביירין בעדינות.
"מסיבות גיאו-פוליטיות בלבד".
אם הפוטנציאל כל כך גדול, למה אנו לא עדים לשחקנים בינלאומיים נוספים?
העובדה ש-CDC מחזיקה רק ב-5% הקונסורציום ולא ב-35%-40% כמו נובל למשל, לא מעידה על היעדר אמון?
"כשאתה שם כסף זו אחריות, אבל כשאתה אופרייטור ונושא גם באחריות לכסף של אחרים - הסיכון גדול הרבה יותר. כדי להצליח אתה צריך שלושה דברים: כסף, מקצועיות גבוהה וקשרים. שגיא הביא את הכסף, האזרים מביאים את הניסיון ולפידות את הקשר למקום".
מה לגבי רישיונות שרה ומירה של הכשרת אנרגיה ומודיעין?
"במירה יש מבנה גדול - ריף שידוע עליו כבר הרבה זמן - ולכן שם יש סיכויים. בשרה לא ידוע לי על מבנים גיאולוגיים, אבל אני לא יודע מה עלה בפענוח הסקר התלת-ממדי שנערך שם".
מציאת נפט ריאלית גם ברישיונות במים רדודים?
"יש שם פוטנציאל לגז טבעי ולנפט. לגבי מים עמוקים - יש היגיון, אבל מדובר בקידוח לעומק של 2 ק"מ נוספים - שמשמעותו הכספית היא עשרות מיליוני דולרים נוספים".
מה לגבי פוטנציאל הנפט ביבשה, בייחוד לאור הדיווחים התכופים של גבעות עולם?
"העובדה שיש בקרקעית נפט לא אומרת דבר. מה שחשוב הוא כלכליות ההפקה. אם העלות העצמית של ההפקה היא 7-6 דולרים לחבית - אז צריך לפחות 3,000 חביות ליום (500 טונה נפט) כדי להצדיק את הקידוח. רק לשם המחשה, בקידוח של bp במפרץ מכסיקו, מה עוד שהוא ימי, הפיקו 50-60 אלף חביות ביום. בנוסף, צריך לבדוק פרמטרים כמו לחץ בשכבה, ואת תכונות השכבה עצמה: עובי, נקבוביות וחדירות. ככל שהנקבוביות גדולה יותר - כך יש יותר חללים שבהם ייתכן שנתפס נפט, ולכן שיעור קוב נפט למ"ר קרקע גדל.
"החדירות - היא הדלת שלך להפקה. יכול להיות שהחללים לא קשורים זה לזה ואז אולי יש לך נפט, אבל הוא לא זורם, כי אין לך צינורות שדואגים לזרימה שלו. יחד עם זאת, גבעות הם היחידים בארץ שמנסים לעבוד בדרך כמעט מקצועית".