מאכלו לי שתו לי ועד קיטורים בלתי פוסקים - ה- DNA הישראלי ידוע ומוכר. אך האם מחאת ברלין היא תוצר של לוזרים אנטי ציונים מפונקים או שמא שיקוף של תהליכים כלכליים וחברתיים המובילים למחאה שתתפוצץ לכולנו בפרצוף עוד לפני שבטהראן יעשירו אורניום?
מקום מדאיג
על פניו לישראלי הממוצע אין סיבה להתלונן. בעשרים השנים האחרונות הצריכה הפרטית של משקי בית בישראל עלתה בכמעט מאה אחוז. מדובר בנתון מדהים. משמעותו היא שמאז 1994 הישראלים הכפילו את קניותיהם, ממוצרי צריכה ועד נופשונים וטיסות לחו"ל, וכל זאת בתקופה שהאבטלה עומדת על שיעור נמוך יחסית. על פניו לישראלי הממוצע יש סיבה להתלונן. באותן עשרים שנים שבהן כמעט והכפיל את הצריכה, השכר הממוצע הריאלי עלה בשיעור של 16 אחוז בלבד. כלומר, הפער הנתון בין הצריכה לשכר הולך ומתעצם עם השנים.
בעולם כלכלי נורמלי מדובר בשני נתונים המחוברים ומשפיעים זה על זה אדם יכול לצרוך על בסיס הכנסתו. בישראל, למרבה הפלא, אין קשר בין נתונים אלה. אלא שלכל שבת יש מוצאי שבת ובסופו של דבר גם אצלנו שני הנתונים יצטרכו להתחבר. למרבה הצער החיבור יהיה בפיצוץ רועם.
את הסימנים המדאיגים לפיצוץ המתקרב ניתן לאתר בעזרת נתון סטטיסטי יבש ולא מוכר, המשקף את מצבה האמתי ואת הלך הרוח של ישראל של מטה. מדובר במדד ג'יני הבודק את אי השוויון באוכלוסייה מסוימת באמצעות פערי הכנסות. המדד נע על סקאלה שבין 0 ל -1. ככל שהמדד קרוב יותר ל 1 המשמעות היא שהאי שוויון גבוה יותר, ומכאן תחושת אי הצדק והתסכול של העובד שמרוויח פחות ופחות רק עולה ועולה.
לכן לא פלא שלפי מדד ג'יני אי השוויון בישראל גבוה ב 23 אחוז מהמוצע במדיניות ה - OECD (0,378 אחוז בישראל לעומת 0,31 אחוז ב OECd) מה שממקם אותנו במקום החמישי המדאיג.
ולכן, ועם כל הכבוד לסיפורי המילקי, הישראלי הממוצע מוטרד בעיקר משכרו, ועוד יותר משכרו הגבוה יותר של שכנו. וכאשר 75 אחוז מהשכירים משתכרים פחות מהשכר הממוצע וכמעט שליש מהשכירים משתכרים פחות משכר מינימום מומלץ לקברניטי המדינה להתעורר. אי השוויון בעוגת ההכנסות של המדינה רק גדל, ואם המגמה לא תתהפך, יותר ויותר ישראלים יתחילו לחשוב שעדיף להם שכן גרמני מישראלי. ואת הסכנה הקיומית הזו כבר לא יהיה ניתן לפתור בסיפורי "אכלו לי-שתו לי".
אלדד אברהם הוא מנכ"ל E.A Investment banking מומחה ליעוץ וליווי עסקי לחברות ולמשקיעים בתחום המיזוגים והרכישות