הדיון של החודשים האחרונים סביב נושא חלוקת תמלוגי הגז, מבנה שוק הגז העתידי, מקבלי ההחלטות המעורבים והרקע שלהם בנושא, לוקה בחוסר שקיפות קיצונית. העובדה, ששר האוצר כחלון משך את ידיו מהסוגיה עקב מה שהוגדר על ידו כניגוד עניינים בשל חברותו לקובי מימון, רק העצימה את החשדות בנושא. שלי חיימובי'ץ טענה שהיא קיבלה הצעות כלכליות מיצחק תשובה ובלבד שתרד מהנושא. הממונה על הגבלים עסקיים דיווד גילה מתפטר, חברות הגז ותשובה לוחצים, בקיצור חגיגה - והציבור רק יכול לתת פרשנות לחצאי מידע וחצאי אמיתות. אין דיון שקוף וציבורי במשאב לאומי חשוב.
מה חסר? חסר דיון ששם את האלטרנטיבות על השולחן ומסביר לציבור בפשטות מהן האופציות למצב של מונופול מפוקח, רמות מחירים, זמן להכנסת מתחרים ואז שוב רמות מחירים, חלוקת תגמולים בכל אופציה כולל השוואה למדינת מערביות אחרות בהן התבצעו הסדרים דומים.
השקיפות החסרה בתהליכי חלוקת תמלוגי הגז מוגדרת כ"נגישות למידע אמין, בהיר עדכני ומסודר המאפשר התמצאות". שקיפות מחייבת את הממשלה והעומד בראשה לספק מידע באופן סדור כולל פתיחת דיונים ופרוטוקולים, בוודאי כאלו שאין בהם את סודות האטום והביטחון של מדינת ישראל. חוסר השקיפות שקיים בנושא תמלוגי הגז מהווה מה שקרוי בכלכלה כשל שוק של "א-סמטריה במידע". הווה אומר המידע הוא חלקי ויכול להטעות צרכן רציונלי בבחירת המוצר המתאים לו.
במקרה הנוכחי מדובר בכשל שוק שהוא כשל ממשלתי. כלומר הממשלה עצמה נכשלת, ייתכן בכוונת מכוון, באספקת המידע לציבור שצריך להיות מוזן משברי מידע, ספינים, קרבות אידאולוגים לכאורה של קפיטליסטים אמיתיים, פסאודו קפיטליסטים וסוציאליסטים עם ריח לא נעים של הון שלטון ברקע.
כל אינטרסים לא ברורים
צריך להיות ברור שבהעדרה של שקיפות, יכולת התקשורת והאופוזיציה לחשוף את האינטרסים שעומדים מאחורי נושא חלוקת תמלוגי הגז ויכולת הציבור וקבוצות מטעמו לבקר את מקבלי ההחלטות נפגעות במידה קשה ומכאן הדרך קצרה לפגיעה באינטרס הציבורי ולערך האמון שאמור להתקיים בין נבחרי הציבור לבין בוחריהם.
השקיפות גם מגבירה את האמינות של נבחרי הציבור בעיני האזרחים ואת האמון כלפיהם כנבחרים בעלי יושרה ציבורית. הפוליטיקה בישראל בכלל והפוליטיקאים בפרט, נמצאים במדרון חלקלק של חוסר אמון, ניכור ובוז על ידי יותר ויותר אנשים בישראל. סקרים ומחקרים של המכון למדיניות ציבורית באוניברסיטת חיפה מציגים דוח בעניין זה כל שנה. חוסר השקיפות בנושא תמלוגי הגז יכול להיות הקש ששובר את גב הגמל בדרך להתמוטטות של אמון הציבור במערכת הפוליטית.
אנשי הציבור בישראל המעורבים בסוגיית תמלוגי הגז לא רק שאינם מגלים יוזמה למתן מידע ושקיפות, הם גם אינם עומדים בסטנדרטים של דיווחיות המוגדרת כחובה של עובדי הציבור להביא לידיעת הציבור את כל אשר מבצעים אנשי המגזר הציבורי בשמו ולמענו. אם אין שקיפות לגבי הדיונים והאופציות שעל השולחן וגם אין דיווחיות אלו אופציות נשקלו והגיעו לקו הגמר ומהם הקריטריונים להחלטה (מעבר לסיסמאות שהגז יישאר בים), או אז כל ממזר הוא מלך ולעולם לא נדע למה החליטו כפי שהחליטו. האופציות שנשארו לציבור הן או שנקום בבוקר למצב של צדק חלוקתי נכון יותר במשאבי הציבור או, שנתעורר שוב למציאות של עיקרון והוא - 20% מהאוכלוסייה ששולטת ב-80% מההון והמשאבים. במציאות הכלכלית הנוכחית זה מצב קיצוני לרעה הרבה יותר. אולי כדאי שננסה ללמוד ממדינות כמו אלסקה ונורבגיה שם תמלוגי הגז מגיעים בין היתר כתשלום ישיר לחשבונות האזרחים ולא נבלעים בידי קומץ משקיעים או בתוך המערכת הבירוקרטית והפוליטית הממשלתית המנתבת כספים אלו רחוק מצרכי האזרחים ומעיני האזרחים.
דודי אילת, מרצה במרכז לימודים אקדמיים (מל"א) אור יהודה, דוקטורנט לאתיקה