כמו בקיץ 2011, גם אתמול שטפו המונים את רחובות תל אביב, אבל הפעם היה זה המירוץ העירוני השנתי ולא מחאה חברתית על יוקר המחיה. המחאה הגדולה ההיא, יש להניח, לא תחזור לרחובות גם בקיץ הקרוב, למרות שכאורה דבר לא השתנה: מחירי הדירות המשיכו להרקיע שחקים, ומחירי המזון ירדו כתוצאה מהמחאה - חזרו לעלות והתייצבו ברמה קבועה וגבוהה.
מצבו של הישראלי, כפי שמשתקף מנתוני החשבונאות הלאומית, השתפר מאז המחאה הגדולה ו-2015 הייתה שנה טובה, בממוצע. האבטלה אפסית, הצטרפות אוכלוסיות חדשות למעגל העבודה העלתה את ההכנסה למשפחה, השכר הממוצע יציב, הצריכה הפרטית עלתה ב-4.7% (בממוצע לנפש הייתה העלייה רק 2.4%) והייתה המנוע העיקרי לצמיחת המשק.
נתונים מפתיעים שפרסם לאחרונה הכלכלן הראשי במשרד האוצר מלמדים שמה שנחשב בציבור כמנוע הצמיחה העיקרי של כלכלת המדינה, ענף ההיי-טק, דווקא הוריד הילוך, ושיעור הצמיחה שלו נבלם. אבל אין מה לדאוג לעובדים בענף, הנהנים מביקוש שאינו יודע שובע ושכרם הממוצע הסתכם ב-18 אלף שקל לחודש - כמעט פי-שניים מהשכר הממוצע במשק. כמו כן
הירידה החדה במחירי האנרגיה הפחיתה את חשבונות הדלק, החשמל ואפילו המים שאנחנו משלמים.
אבל לא הכל היה טוב: הדירות המשיכו להתייקר בקצב שנתי מסחרר של 8%, ובלימת ההתייקרות שהפכה ליעד מרכזי של המדיניות הכלכלית, ולא רשמה עד כה הצלחות. באופן פרדוקסלי, לעליית מחירי הדירות יש השפעה שולית ביותר על חייהם של רוב הישראלים: מרבית המשפחות לא רוכשות דירה מדי שנה.
אפשר כמובן להסתכל על חצי הכוס המלאה: לפי נתוני משרד האוצר נרכשו השנה 120 אלף דירות. זהו מספר שיא המעיד על כך שלמרות המחירים המטורפים נשארו הדירות בתחום הישג ידם של רבים. הביקוש מעיד שמול המחירים הגבוהים יש בציבור הישראלי חוסן פיננסי לא קטן.
רמת החיסכון בישראל הייתה תמיד גבוהה, ומשק בית ממוצע מחזיק בממוצע בנכסים פיננסים בשווי של 1.2 מיליון שקל. מרבית המשפחות אולי לא רואות את הסכום הנאה הזה בבנק, אבל כמחצית מהחיסכון הפיננסי שמור כחיסכון פנסיוני.
המשמעות העיקרית של הנתון הזה היא שעתידו של הפנסיונר הישראלי הממוצע טוב יותר, גם בהשוואה למצבם של אזרחי מדינות עשירות מישראל. נתונים חיוביים אלה משתלבים יפה בדו"ח OECD שפורסם לאחרונה, ושלפיו תושבי ישראל מרוצים יחסית מחייהם, ואפילו יותר מתושבי מדינות עשירות בהרבה מאתנו.
אבל רוב תושבי ישראל אינם נהנים מהכנסה ממוצעת והעושר הפיננסי המוצג בנתונים היבשים. הרוב הדומם לא מרוויח שכר ממוצע, ובחשבון הבנק והפנסיה שלו יש הרבה פחות ממיליון שקל.
מרבית העובדים משתכרים פחות מ-7,000 שקל, אך מספר קטן יחסית של עשירים "מושכים" את הממוצע כלפי מעלה ומעוותים את התמונה הכללית. שכרם של עובדי קונצרן "כיל" למשל גבוה מ-20,500 שקל לחודש, לעומת השכר החודשי הממוצע בבתי מלון ומסעדות שנמוך מ-5,000 שקל.
מיתון מתגלה באיחור
פרופ' דן בן דוד, העומד בראש מכון המחקר הכלכלי שורש, אומר שלמרות הנתונים החיוביים של המשק קשה להעריך בזמן אמיתי אם המשק שרוי במיתון, כפי שחוששים אחדים. "מיתון תמיד מתגלה באיחור. זה החשש הגדול היום באירופה, שהכלכלה גולשת למיתון גם אם הנתונים אינם מראים זאת. גם בישראל, למרות נתוני הצמיחה הטובים, מצריך לשים לב שהשכר קפוא כבר זמן רב, והאינפלציה היא אפסית. אלה מצבים המעידים על חולשה בשוק, ואי אפשר לקבוע שהמצב הוא טוב".
בן דוד מציין כי גם כשמסתכלים על מה שקורה בעולם, רואים שבאירופה ובארצות הברית מדברים כבר על ריבית שלילית. "בתור מדינה התלויה ביצוא אין ספק שמשבר עולמי גדול עלול להשפיע עלינו. אני לא מומחה להלכי רוח בציבור אבל ברור שחלק מהתחושה האישית שלנו קשורה לתקווה לגבי העתיד. והעתיד, כפי שאני רואה אותו ואולי גם אחרים, אינו נראה טוב".
מספר המאמינים כי המדינה נמצאת במיתון גדל ב-2015 בהשוואה ל-2011
למה לא מוחים?
מדי שנה חושף דו"ח המוסד לביטוח לאומי את פערי ההכנסה ואת ההיקף הגדול של האוכלוסייה שנס הצמיחה הישראלי לא מגיע אליהם. הדו"ח האחרון פורסם בשנה שעברה והוא נכון לשנת 2014. בדו"ח זה התגלה שהממשלה הצליחה לתקן במעט את ההידרדרות בתחום אי השוויון, באמצעות תשלומי העברה. נתונים ראשוניים מרמזים שב-2015 הורע המצב, בעקבות הקיצוצים בקצבאות לילדים. הממשלה הנוכחית מנסה לחזור לתוואי השיפור, בין היתר באמצעות הגדלת מענקי עבודה ("מס הכנסה שלילי").
חוקר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מרק רוזנברג, ממחיש את העובדה שישראל מככבת כבר שנים רבות בצמרת המדינות הלא שוויוניות בעולם: לעובד ישראלי הכי כדאי להיות גבר יליד הארץ תושב תל אביב. לעומתו, נשים, תושבי פריפריה חרדים וערבים משתרכים הרחק מאחור במונחי הכנסה.
הנתונים של רוזנברג מעודכנים ל-2013, אבל אפשר להניח שהם משקפים במידה רבה גם את הפערים המעודכנים בחברה הישראלית: השכר הממוצע במשק היה אמנם 9,708 שקל לחודש, אבל גברים הרוויחו 11,582 שקל בממוצע. שכר הנשים נמוך ב-32% משכר הגברים וכמובן נמוך מהממוצע במשק: 7,799 שקל בלבד.
בירושלים השכר נמוך ב-15% מהשכר הממוצע במשק, העובדים בתל אביב משתכרים 19% מעל הממוצע. בסביון השכר החודשי הממוצע הוא 18,821 שקל, וביישוב העני בישראל, ביר הדאג', היה השכר הממוצע 5,345 שקל לחודש. שכרם של עולים שהגיעו לישראל בין השנים 1990-2008 התגלה כנמוך ב-10% משכרם של ילידי הארץ.
אז לאן נעלמה המחאה? המחאה הייתה שייכת למעמד הביניים, שמצבו השתפר מאוד מאז המחאה. חלק ממנהיגי המאבק נעלמו לאחר שהתברגו למשרות טובות ולכנסת, אחרים הפנו את מרצם למאבק במתווה הגז: מאבק אידאולוגי שהשפעתו על יוקר המחיה קרובה לאפס.
מי שנשארו מאחור הם עובדים מוחלשים, מקבלי קצבאות נכות וזקנה המוצמדות למדד הקפוא, חרדים, ערבים ונשים. מהם לא תצא המהפכה הבאה.