הרמה של בתי הספר מהווה שיקול חשוב עבור רוכשי דירות. ייתכן שחלק מרוכשי הדירות ישתמשו בתוצאות שפורסמו של מבחן ההערכה הארצי, מיצ"ב, כשהם בוחרים בית הספר. אבל בחינה של הנתונים מלמדת שיש להתייחס לפחות לחלק מהמדדים בזהירות.
הנתונים שפורסמו מכילים שלושה סוגי מידע: אינדקס של הציון הממוצע שקיבלו תלמידי בתי הספר בכל אחד מקצועות הליבה - שפת-אם, מדע וטכנולוגיה, אנגלית ומתמטיקה; נתונים לגבי התשובות הממוצעות שנתנו התלמידים לשאלות על האלימות בבית הספר ושביעות הרצון שלהם; ונתונים לגבי התשובות הממוצעות שנתנו המורים לגבי רמת השחיקה שלהם.
לכאורה, אפשר היה לצפות קשר בין הדברים. ניתן לצפות, למשל, שתלמידים שלומדים בבית-ספר שבו הציונים גבוהים, יהיו מרוצים יותר מבית הספר. אפשר גם לצפות שתלמידים שהצהירו שהם קיבלו אגרוף או בעיטה בשבוע האחרון - ולומדים בבית ספר שבו אחוז גבוה מהמורים מצהיר על שחיקה - לא יהיו מרוצים.
לתלמידי םקשה ללמוד כשמרביצים להם
כדי לבחון את הנתונים, השתמשתי במדגם שכלל את בתי הספר מעשרים ערים (672 בתי ספר). על סמך התוצאות, בחנתי את הקשרים בין ציונים, שביעות הרצון של התלמידים ושאר המדדים שנמדדו בבחינה.
התוצאות מראות שאין קשר בין הדברים, ואם יש, הוא הפוך מהקשר הצפוי. כשבוחנים מה משפיע על שביעות הרצון של התלמידים, נמצא שהדבר היחיד שמשפיע עליה באופן מובהק סטטיסטית הוא הציונים בבית ספר. ככל שהציונים בבית הספר עולים, התלמידים מביעים שביעות רצון נמוכה יותר.
לאחוז התלמידים שמדווחים שהוכו ולאחוז המורים שדיווחו שהם שחוקים - אין השפעה שלילית מובהקת על התוצאות. כך שלפי תוצאות המיצ"ב, לפחות, נראה שלתלמידים לא מפריע שיכו אותם מדי פעם, וגם לא מפריע להם אם למורים לא בא ללמד. הדבר היחיד שמפריע להם, לכאורה, זה אם מכריחים אותם ללמוד.
אבל כשממשיכים לבחון את הנתונים מגלים שייתכן שהקשר השלילי בין ציונים לשביעות הרצון של התלמידים אינו נובע דווקא מכך שמכריחים אותם ללמוד. כי כשבוחנים את הקשר בין ציונים לבין המדדים האחרים מגלים שמכות בבית-הספר אולי לא משפיעות על שביעות הרצון של התלמידים, אבל הן כן משפיעות לרעה על הציונים.
ייתכן שזה בגלל שלתלמידים קשה ללמוד בזמן שמרביצים להם וייתכן שזה בגלל שהתלמידים שמדווחים על קטטות הם לא התלמידים הטובים ביותר בכיתה. אבל ככל שאחוז התלמידים שמדווחים שהם חטפו אגרופים או בעיטות גבוה יותר, כך הציונים בבית הספר נמוכים יותר. בנוסף, הציונים נמוכים יותר בבתי ספר דתיים לאומיים מאשר בבתי ספר של החינוך הממלכתי.
מה שעוד מגלים זה ששביעות הרצון הגבוהה ביותר מהלימודים אינה דווקא בערים חזקות. התוצאות מראות שאחרי שלוקחים בחשבון את כל שאר הדברים, התלמידים שמביעים את שביעות הרצון הגבוהה ביותר הם התלמידים מראשון-לציון, רמת-גן, רעננה, נתניה ובת-ים. כלומר, לכאורה, לפחות, התלמידים מנתניה ובת-ים הרבה יותר מרוצים מאשר התלמידים בתל-אביב, הוד-השרון ומודיעין.
זה מעלה את האפשרות שחוסר המתאם בין האלימות ושביעות הרצון מבית-הספר והמתאם ההפוך בין הציונים ושביעות רצון נובעים ממהלך מכוון של מנהלי בתי-ספר. בבתי-ספר שבהם המנהלים יודעים שהציונים לא יהיו גבוהים, הם פועלים באופן מכוון כדי שהתלמידים ידווחו שהם נהנים מבית-הספר, כדי שלפחות בנושא הזה הם יקבלו ציון גבוה.
כך שבהחלט ייתכן שמשרד החינוך התכוון לטוב כשהוא רצה למדוד את שביעות הרצון של התלמידים כנתון שישלים את הנתונים על רמת ההישגים. אבל ייתכן שבגלל שיותר קל לגרום לתלמידים ליהנות מבית ספר מאשר ללמוד, יש בתי ספר שמשקיעים בזה שהתלמידים ייהנו, או לפחות ידווחו שהם נהנו, במקום בזה שהם ילמדו. כך שעוד יתברר שהניסיון למדוד את שביעות הרצון מבית הספר הוביל למקרים שבהם מוותרים על שיעור בהיסטוריה כי הרבה יותר כיף לתלמידים לעסוק בפעילות חברתית והתנדבותית מבדרת.
ד"ר אביחי שניר המכללה האקדמית נתניה