ישראל היא אחת המדינות המפגרות בין מדינות OECD בתחום ההוצאה הציבורית לרווחה. מחקר חדש שנערך בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חושף את הפער העצום בין ההשקעה הממשלתית לרווחה בישראל לבין המצב במדינות המפותחות. המחקר נערך על ידי נאוה ברנר, מנהלת תחום חשבונות ההוצאה לשירותים חברתיים באגף מאקרו כלכלה בלשכה.
הניתוח של ברנר מתיישב עם נתונים רבים המצביעים על חסך משמעותי של ישראל במרבית תחומי הרווחה והסיוע למגזרים נזקקים: תמיכה באזרחים מבוגרים בסיוע ממשלתי לדיור, תוכניות עבודה ותמיכה במובטלים.
אל פי נתוני ההשוואה שמפרסם הארגון לשיתוף פעולה OECD, ישראל נמצאת במקום אחד לפני האחרון בין מדינות OECD עם הוצאה חברתית של 15.5% מהתוצר. במונח הוצאה חברתית נכללים השירותים החברתיים ותשלומי תמיכות: בריאות, שירותי רווחה, קצבאות זיקנה, והוצאה על מדיניות ממשלתית פעילה בשוק העבודה, כגון השמה והכשרה מקצועית.
המדינות האחרות בארגון מוציאות סכום הגבוה בכ-50% מישראל 23.1% מהתוצר. ישראל מקדימה רק את דרום קוריאה, המוציאה על שירותים חברתיים כ-10% בלבד מהתוצר.
הנפגעים העיקריים
הנתונים שמציגה ברנר חושפים לראשונה מי הם הנפגעים העיקריים מהעדר השקעות בשירותים חברתיים, ומהם התחומים שבהם נהנים אזרחי ישראל מרווחה יחסית. הנתונים מגלים שישראל, שנחשבה בעבר למדינת רווחה, מזניחה לאורך שנים רבות את התמיכה בנזקקים, והדבר בולט במיוחד בתחום הסיוע הציבורי לקשישים ובתמיכה הממשלתית בתחום הדיור.
הפגיעה בתושבים המבוגרים והשיעור הגבוה של קשישים מתחת לקו העוני היה אחד הנושאים המרכזיים בדו"ח האחרון שחיברו כלכלני OECD על ישראל. מאז תוקן המצב במידת-מה, בעקבות החלטת שר האוצר, משה כחלון, להגדיל את קצבאות הזקנה שמשלם המוסד לביטוח לאומי. עם זאת, מוצמד סכום הקצבאות, כמו גם תשלומי הפנסיה התקציבית לעובדי המגזר הציבורי, למדד המחירים לצרכן - ולא לשכר הממוצע במשק. הצמדה זו גורמת בטווח הארוך לשחיקת רמת החיים של האזרחים המבוגרים לעומת רמת החיים הממוצעת של כלל האזרחים.
פערי הכנסות
ההוצאה הישראלית בתחומי הרווחה בולטת לרעה גם כשמשווים אותה לגודל האוכלוסיה וגם באחוזים מגודל התוצר של המדינה. הם גם ממחישים את משמעות העובדה שבישראל פערי ההכנסות בין העשירים והעניים הם מהגדולים בעולם המפותח.
התחום הבולט ביותר שבו ההשקעה נמוכה במיוחד הוא הדיור הציבורי. מהנתונים עולה שבישראל ההוצאה הציבורית לדיור לנפש היא 5.4 דולר לשנה בלבד, ולמעשה אפס, לעומת ממוצע OECD של 142.8 דולר לנפש. המדינה היחידה שמתקרבת לישראל בתחום זה היא איטליה, עם 7.7 דולר לנפש. הנתונים, יש לציין, נכונים ל-2011 אבל בשנים שחלפו מאז לא היה שינוי משמעותי בהשקעות הממשלה בתחום.
תחום נוסף שבו מצבה של ישראל קשה הוא התמיכה באזרחים ותיקים: 1,282 דולר לנפש, פחות ממחצית הממוצע במדינות OECD העומד על 2,662 דולר לנפש. מדובר בהוצאה של 4.3% מהתוצר המקומי הגולמי, לעומת ממוצע של 7.4% במדינות OECD. ההוצאה לתמיכה באזרחים ותיקים היא ההוצאה החברתית בכל המדינות, ולכן מדד התמיכה בקשישים הוא המדד החשוב ביותר להוצאה החברתית ומבחן מרכזי למדיניות חברתית.
התחום היחיד שבו עומדת ההוצאה הציבורית בישראל על רמה גבוה יחסית למדינות OECD הוא ההוצאה על בעלי מוגבלויות: 897 דולר לנפש לשנה לעומת הוצאה ממוצעת של 856 דולר במדינות הארגון. נראה שאחד הגורמים למצבנו הטוב יחסית בתחום זה הוא ההשקעה הגדולה בשיקום נכי צה"ל.
