"זווית הראייה של השרים מוגבלת מאוד ונובעת מאינטרסים פופוליסטים, שנוגעים להשגת הישגים קצרי טווח ללא הבנה לעומק", כך אמר בשבוע שעבר ל"גלובס" מנכ"ל שירותי בריאות כללית, אלי דפס, בתגובה לכוונת המדינה למנוע ממי שיתמנו בעתיד למנהלי מחלקות ויחידות בבתי חולים ציבוריים לעסוק בפרקטיקה פרטית. לדבריו, תוספות השכר שהמדינה מבטיחה למנהלי המחלקות בתמורה לוויתור שהם נדרשים לעשות לא יעצרו במנהלים הללו אלא יגיעו גם לסגניהם, למנהלי המרפאות ועוד. "ממתי שרים מתערבים למעסיקים באופן ההעסקה והשכר של בעל תפקיד?", הוא הוסיף ושאל.
והנה מתברר כי השרים משה כחלון (אוצר) ויעקב ליצמן (בריאות) אינם מסתפקים רק בהצהרות פופוליסטיות כפי שטען דפס. ל"גלובס" הגיעה טיוטת הצעת המחליטים שאמורה להיכלל בחוק ההסדרים הקרוב, ושם, כך נראה, השרים מחזיקים במעין "אקדח מעשן". מדובר בבדיקה שערכה נציבות שירות המדינה בבית חולים ממשלתי גדול, שממנה מקישים בנציבות ובמשרדי הבריאות והאוצר על כלל המערכת. מהבדיקה, שסקרה את הרבעון הראשון של 2016, עולה כי 80% ממנהלי המחלקות לא עומדים במחויבות למשרה מלאה, ו-33% מהם החסירו יותר מ-20 שעות עבודה בחודש.
למעשה, והנתון הזה לא מופיע בהצעת המחליטים אלא רק בבדיקה הפנימית שנערכה, היקף המשרה הממוצע בפועל של מנהלי המחלקות עמד על כ-92%, אבל הממוצע הזה מתייחס לכלל מנהלי המחלקות, לרבות אלה שאינם עוסקים ברפואה פרטית (פנימיות, פגים, טראומה ועוד). על פי ההערכות של מובילי הבדיקה, בקרב מנהלי המחלקות שעוסקים במקצועות כירורגיים, הממוצע אינו עולה על 80%.
עוד נודע כי בדיקה דומה בוצעה בעבר בבית חולים בסדר גודל בינוני, וגם שם עלו ממצאים דומים. הבדיקות האלה, צריך לומר, לא יכולות היו להתבצע אילו המדינה לא הייתה מתעקשת בשנת 2011 לחייב את הרופאים בדיווח דיגיטלי של שעות עבודתם, לרבות יכולת בקרה מרחוק.
במשרדי הבריאות והאוצר לא ציינו במסמך הזה את שמו של בית החולים ה"גדול", אבל בשביל זה אנחנו כאן: השם הוא שיבא, בית החולים הממשלתי הגדול במדינה. למה זה כל-כך חשוב? בין היתר כי בהנהלת בית החולים מסרו לאחרונה ל"גלובס" כי בניגוד לעדותו המטלטלת של פרופ' אייל וינקלר, שחשפנו כאן לפני חודש וחצי, מנהלי המחלקות בשיבא עובדים כולם ב-100% משרה וההנהלה לא אישרה לאיש מהם להפחית את היקף עבודתם.
הנה תזכורת מהעדות של וינקלר, לשעבר מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בשיבא, בבית הדין למשמעת של נציבות שירות המדינה: "מנהלי מחלקות בשיבא נהגו במסגרת משרתם לצאת לבתי חולים פרטיים לצורך ביצוע ניתוחים פרטיים. לשם כך היה להם אישור להוריד (אחוזים) במשרתם כדי שלא יחסרו בשעות. כאשר שמעתי על אפשרות זו, ביקשתי להשתמש בה בעצמי". בהמשך הוא אומר: "הסגן שלי, פרופ' חייק, עסק גם הוא בפעילות פרטית מחוץ לשיבא בשעות הבוקר, כמו כל החברים שלי בשיבא... צריך לראות את הפקקים ביציאה משיבא בשעה 13:45 כדי שיספיקו להיות באסותא ב-14:45". וינקלר, כך נודע, ספג ביקורות מקולגות שלו בעקבות עדותו, ועל כן כשנדרש לעדות נוספת שלושה שבועות לאחר מכן, ניסה לרכך את הדברים.
הנתונים שעולים מהבדיקה בשיבא דרמטיים למדי. יותר מכול, הם מאששים את הטענה כי "הבריחה" של מנהלי מחלקות כבר בשעות הצהריים אינה תופעה שולית ובטח לא אגדה אורבנית. עם זאת, קשה שלא לשאול: מדוע המדינה בוחרת בהגבלה גורפת של הפרקטיקה הפרטית בקרב מנהלי מחלקות במקום לנהל אותם? הרי לפחות במקרה של בתי החולים הממשלתיים, המדינה היא הבעלים. אין לה היכולת לנהל את המשאב האנושי שלה כך שמנהלים בכירים שלה, שמרוויחים יותר מ-40 אלף שקל ברוטו בחודש (לא כולל הכנסות נוספות מקרן המחקרים ועבודה נוספת), לא יברחו בשעות הצהריים?
במשרד האוצר משוכנעים, וקשה שלא להבין את הרציונל, שהכסף הפרטי והגדול מחוץ לבית החולים הוא פיתוי שגובר על כל אלמנט של ניהול ורגולציה. כל עוד שעת עבודה אחת מחוץ לבית החולים הציבורי שווה לעתים לרופאים הבכירים אלפי שקלים (עד כדי כך), לא יעזור שום פתרון כל זמן שהוא אינו אובליגטורי. "ההערכה הרווחת היא שתופעה זו נובעת ממיקוד תשומת לבו של המנהל בעבודתו הפרטית, במקום בחובתו לשירות הציבורי ולתפקידו הניהולי בבית החולים הציבורי", נכתב בדברי ההסבר להצעת המחליטים.
הראשון לזהות
אבל ההסברים לא מסתיימים רק בבדיקה שהצביעה על שעות העבודה של מנהלי המחלקות. במשרדי הבריאות והאוצר צירפו כמה דוגמאות מדוחות שונים שפרסם בעבר מבקר המדינה, כולם בעניין ההשלכות שנובעות מהפרקטיקה הפרטית של רופאים ומנהלי מחלקות. כך, למשל, בדוח משנת 2011 כתב המבקר: "מנהלי מחלקות, מנהלי יחידות ורופאים בכירים בבתי חולים ממשלתיים הפחיתו את שיעורי משרתם לצורך עבודה פרטית במרפאות הקהילה ובבתי חולים פרטיים. לעניין זה עלולות להיות השפעות מרחיקות לכת על רמת הרפואה בבתי החולים הציבוריים". באותו דוח, עסק המבקר גם בהשלכות שיש לשעות המרובות שבהן עובדים הרופאים הבכירים בבתי החולים הפרטיים, לעתים עד שעות הלילה המאוחרות, לאחר שעות העבודה בבתי החולים הציבוריים.
תחת הכותרת "שעות עבודה בלתי סבירות של מנתחים", כתב המבקר: "מאחר ששעות העבודה של הרופאים כרוכות בסיכון הן לרופאים והן למטופלים שלהם, מתחייבת בקרה שתוודא כי פעילותם עולה בקנה אחד עם חובת הרופאים לשמור על בטיחות החולה ועם חוק שעות עבודה ומנוחה". בדוח משנת 2008 הוא כתב באותו נושא: "העומס הרב שמוטל על הרופאים שעוסקים גם בפרקטיקה פרטית עלול לפגוע בתפקודם ולגרום להם לטעות באבחון מחלות או במתן טיפול תרופתי ולסכן את בריאות מטופליהם". מדובר כמובן בטיעון כבד משקל, אבל נראה שהוא השתרבב לתוך המסמך הזה מתוך להיטות יתר של אנשי האוצר. יש היגיון רב בהגבלת שעות העבודה של רופאים כירורגים, אבל זה כבר נושא רחב יותר שאינו קשור רק למנהלי המחלקות.
מהזווית של האזרח, אין ספק שהגברת המחויבות של מנהלי המחלקות למערכת הציבורית יש בה כדי לחולל שינוי דרמטי ברמת השירות והמקצועיות בבתי החולים הציבוריים. נוכחותו של המנהל במחלקה עצמה או בחדרי הניתוח גם בשעות הצהריים ואחר הצהריים משרה ביטחון לא רק על המטופלים ומשפחותיהם, אלא גם על הצוות הרפואי כולו. היא מקרינה מנהיגות ודוגמה אישית, ומזה הציבור יכול רק להרוויח. כמו שהשר כחלון סיפר לאחרונה לסביבתו: "בפעם הראשונה האימהות שלנו יזכו לראות את מנהל המחלקה ולא רק בבוקר". פופוליסטי? ייתכן. תנו לנו עוד מה"פופוליזם" הזה.