כלכלנים ניסו, ועדיין מנסים, להבין מה המטרה של לימודים אקדמאיים. די ברור שאנשים מוציאים סכומי כסף לא מבוטלים על לימודים לתואר ראשון ושני מאחר שהם מייחסים לזה ערך, אבל השאלה היא מה בעצם זה נותן להם.
עד היום הציעו כלכלנים שתי תשובות עיקריות. התשובה הראשונה והדי צפויה היא שלימודים משפרים את היכולת. הולכים ללמוד כי מי שמסיים ללמוד יוצא עם יותר כלים ויותר יכולת, ועל היכולת הזאת הוא מתוגמל בהמשך. התיאוריה הזאת חוזה כי ככל שלאנשים יש יותר יכולת, כך הם ילמדו יותר, כי ככל שאנשים יותר מוכשרים, כך הלימודים מרחיבים את הכלים והיכולות שלהם.
המסקנה מהתיאוריה הזאת היא שמאוד כדאי למדינה להשקיע בלימודים אקדמאיים, מאחר שהם משפרים את היכולות של העובדים במשק. ככל שהשכלה גבוהה תהיה נגישה יותר - כך יהיו יותר עובדים מוכשרים, והתוצר יגדל.
התיאוריה השנייה, שהציע כלכלן בשם ספנס, היא שלימודים הם לא יותר מאשר בזבוז זמן. הסיבה היחידה שבגללה הולכים ללמוד היא שרוצים את התואר. לפי התיאוריה הזאת, לעובדים מוכשרים יש בעיה: הם יודעים שהם מוכשרים, אבל המעסיקים לא יודעים את זה. כך שהבעיה של העובדים היא לשדר למעסיקים את המסר לגבי היכולות שלהם.
הפתרון שנמצא לבעיה הזו הוא לימודים אקדמאיים. ההנחה היא כי אם מישהו מסוגל ללמוד תואר ראשון במתמטיקה בטכניון, נניח, סימן שיש לו כשרון מסוים במתמטיקה, לא מעט סבלנות, די הרבה התמדה, ויכולת לשבת בבית ו"לשבור את הראש" במשך כמה שעות בלי להישבר. בקיצור, כל מה שמעסיק שרוצה להעסיק עובדים מוכשרים - במיוחד בהיי-טק - צריך.
לפי המודל הזה, אין באמת צורך בלימודים אקדמאיים, והם לא באמת משפרים את העובדים. כל תהליך אחר שהיה מסנן את העובדים לעובדים מוכשרים יותר ופחות, היה טוב באותה מידה. השכלה גבוהה היא פשוט מבחן ארוך ליכולת ולסבלנות של העובדים. כך שממשלה שרוצה להגדיל את התוצר צריכה לא להשקיע בהשכלה גבוהה, אלא להשקיע בלמצוא מבחן קצר יותר. לא מן הנמנע שלצורך מציאת מבחן כזה ימנו ועדה שתכלול חבורה של פרופסורים.
הבעיה היא שלפי המודל הזה, אם לא די בכך שהשכלה גבוהה אינה משפרת את העובדים, יש חשש שהיא גם תיכשל במילוי התפקיד של סינון עובדים. נניח לרגע שחלק מהמוסדות האקדמאיים מחליטים להוריד את הרמה ולהקל על הסטודנטים לקבל תואר, כדי להקל את הגישה לאוכלוסיות שבדרך כלל לא הצליחו להגיע לאוניברסיטאות.
במקרה כזה, המעסיקים יקבלו תערובת של אנשים מוכשרים ומוכשרים פחות, שלכולם יש תואר ראשון, והם אלה שיצטרכו להחליט מי מהם אכן מוכשרים, ומי לא. כל עוד יש הבדל ברור ברמה בין מוסדות אקדמאיים שונים, אין בעיה מיוחדת. המעסיקים יכולים לדעת שמסיימי מוסדות מסוימים עבדו קשה מאוד, מסיימי מוסדות אחרים עבדו קשה פחות, ואלו שלא סיימו אף מוסד, עבדו אפילו פחות.
הבעיה מתחילה אם חלק מהסטודנטים המוכשרים יותר מחליטים להקל על עצמם וללכת למוסדות ברמה פחות גבוהה. כתוצאה מכך גם המוסדות ששמרו קודם על רמה גבוהה, ייטו להוריד את הרמה כדי להחזיר את הסטודנטים שאיבדו. התוצאה תהיה שבתוך זמן קצר, כבר אי אפשר יהיה להבדיל באיכות לפי התואר. במקרה כזה, לא רק שהאקדמיה היא בזבוז זמן, היא בזבוז זמן לא יעיל.
סטודנטים שבכל זאת ירצו לבדל את עצמם יתחילו ללמוד לתואר שני, כדאי להראות שיש להם משהו נוסף בהשוואה לאלו שלמדו לתואר ראשון. המעסיקים, בתגובה, יתחילו להעדיף את אלה שלמדו לתואר שני, ואז יותר ויותר סטודנטים ילמדו לתואר שני, ובסופו של דבר, משך הזמן שאנשים נשארים באוניברסיטאות יגדל משלוש שנים לחמש. בעצם, אם הדברים יימשכו בקצב הנוכחי, לא נופתע אם פתאום דוקטורט יהפוך לדרישת חובה למחפשי עבודה.
ד"ר אביחי שניר - המכללה האקדמית נתניה ובית ההשקעות אינפיניטי