נושאים חמים

זיכיון כיל בים המלח: גרירת רגליים לולה לשחק לידי עופר

הסחבת של ועדת נוה, החשבון של לוקר עם נתניהו והאיום של עבאדי-בויאנג'ו על החברה לישראל - האם המדינה תצליח לשנות את כללי המשחק?

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
עידן עופר (GettyImages)
עידן עופר (צילום: GettyImages - אימג'בנק)

1. הזיכיון שנתנה המדינה להפקה וייצור מים המלח יסתיים ב-2030, כלומר בעוד 13 שנה. אבל מאחר שמדובר בתאגיד ענק, בים מלח אחד ויחיד, בנגב ובשרשרת מורכבת של מפעלי ייצור שקשרים סבוכים ביניהם - תום הזיכיון הוא כאילו מחר בבוקר. במקום מסודר צריך היה להתחיל לטפל בכך מזמן.

קבלה של החלטת ממשלה על צורת הזיכיון הבא, ניסוח מכרז מפורט והוצאתו לעולם - רק זה עניין של כמה שנים טובות, ועוד לא דיברנו על המשא-ומתן העתידי, על הערעורים שיהיו על המכרז, על הקשיים שתערים משפחת עופר אם תישאר בחוץ ועל כך שהזוכה הבא יזדקק לתקופת הכנה וגיוס כסף גדול.

הבעיה היא שהמדינה בכלל ומשרד האוצר בפרט מתנהלים כאילו אין מחר. כאילו 2030 זה באינסוף. אפשר שמדובר בחשש להתעמת עם בעל השליטה בחברה לישראל, עידן עופר, במחלוקת האינטרסים הפנימית בממשלה, שכבר יודעים על קיומה, אולי בחשש מביקורת תקשורתית וציבורית שבכל מקרה בוא תבוא. וגם אפשר שהנושא מורכב מדי ועדיף או נוח להשאירו לדורות הבאים של הפוליטיקאים והפקידים הבכירים. כך או כך, ים המלח הוא נכס ציבורי קריטי, ויש בעיה גדולה בסחבת, בגרירת הרגליים, בהתמשכות ההליכים.

2. 25 חודשים תמימים עבדה החשבת הכללית מיכל עבאדי-בויאנג'ו עם צוותה על "הסדר הנכסים" שלקראת תום הזיכיון, וזאת אף שוועדת ששינסקי 2, שבעקבותיה אישרה הממשלה את הקמת הצוות הייעודי בראשותה, הבינה את הדחיפות וקבעה כיההמלצות יתקבלו עד סוף הרבעון הראשון של 2015.

הזמן הרב שניתן לגיבוש העמדה והמסמך, אף שהחשבת ואנשיה מוערכים כמהירי הבנה, זריזים וגם חרוצים במיוחד, יצר מצב שבו עמדתה של מי שמבינה ומכירה יותר מכולם את כיל, את מפעליה ואת מהלכיה מוגשת לבעלי העניין באוצר שבועיים לפני סיום תפקידה. שבועיים לפני כניסת המחליף שלה רוני חזקיהו. זה אומר שיקח עוד הרבה מאוד זמן עד שמשרד האוצר יגבש את עמדותיו בעניין הזיכיון ויעביר אותן לממשלה לקבלת החלטה. וזו בלי ספק תגיע גם לכנסת ולעתירות בבג"ץ.

ואולי הממשלה תיפול עד אז, או תסיים את תפקידה ותתחלף, אולי השר יוחלף, אפילו החשב הנכנס עשוי לסיים את תפקידו עד מועד ההחלטה, ועוד ועוד עיכובים אפשריים, והנה עברו להן עוד חמש שנים נוספות, אולי שבע או עשר, של פסיביות משתקת - ותאריך תום הזיכיון מידפק על השערים.


הבעיה הכי גדולה היא שהעיכובים המתמשכים הללו עלולים להביא לכך שהמדינה תיגרר, יותר נכון תגרור את עצמה, למצב שבו תיאלץ לנקוט את הצעד הכי פחות נכון, הכי פחות כלכלי והכי הכי פחות ציבורי, ותבצע "הארכה" של הזיכיון הקיים. כלומר, תיתן לעידן עופר ובעלי השליטה שלצדו מתנה השווה מיליארדים רבים של דולרים. מיותר אולי לציין, אבל בסביבתו מייחלים לזה, ממתינים לזה. מי כמוהם מבין את גודל המתנה.

3. "לכבוד: מר יואל נוה, הכלכלן הראשי - הממונה על הכנסות המדינה. יו"ר הצוות ליישום ההמלצות בנושא פעולות הממשלה לקראת תום תקופת זיכיון ים המלח" - כך נכתב בראש מכתב החשכ"לית מהיום. יואל? נוה? הנה כך עובדת הסחבת: באוגוסט 2015, כלומר לפני 17 חודשים, מינה שר האוצר משה כחלון צוות בראשות הכלכלן הראשי יואל נוה "לצורך גיבוש המלצות באשר לפעולות הממשלה הנדרשות לקראת תום תקופת זיכיון ים המלח". כעבור 7 חודשים, ב-14 בינואר 2016, וככל הנראה (שכן לא הצלחנו להבין אחרת) בלי שהצוות המכובד בראשות נוה התכנס לדיון רציני ולו פעם אחת, יצאה מהאוצר הודעה על "פנייה להצגת עמדות בנושא פעולות הממשלה לקראת תום תקופת זיכיון ים המלח" וקריאה למעוניינים להגיש עמדתם ב"מסמך תמציתי", במייל, עד 10 במארס 2016. מה קרה אחרי זה? תעלומה. האם הצוות של נוה עבד בנחישות או אפילו לא בנחישות על גיבוש המלצות באשר לפעולות הממשלה הנדרשות לקראת תום תקופה הזיכיון, כפי שנקבע לו? נראה שלא. קיץ, חורף, אביב וסתיו - במהלך החודשים הארוכים הללו טענו גורמים באוצר ובסביבת הכלכלן הראשי נוה ש"יואל מחכה למיכל". כלומר, צוות יואל שאמור לגבש עבור הממשלה המלצות לתום הזיכיון מחכה לצוות מיכל בעניין התמורה שתשלם המדינה בגין הנכסים המוחשיים הקבועים של כיל והחברות-הבנות שלה.

מדוע הוא צריך לחכות? למה צוות יואל נוה לא טיפל, למשל, בתסבוכות המורכבות והבעייתיות כפי שהן עולות משטר הזיכיון, החוק, שנכתב בישראל בשנת 1961? מדוע הוא לא בדק את המצב המשפטי, את האפשרויות שלו, לא תכנן מכרז וגם לא תכנן לא-מכרז. בקיצור: מאומה. המכתב הזה גומר את שלל התירוצים של הוא מחכה להיא. נוה צריך להתחיל לעבוד. או שצריך להחליף אותו.

מפעלי ים המלח (GettyImages , דיויד סילברמן)
מפעלי ים המלח (צילום: GettyImages - אימג'בנק)

4. תזכורת: 20 באוגוסט 2015, הכותרת ב"גלובס" - "לא לשקשוקה 2". "המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט וראש אגף התקציבים באוצר אמיר לוי עצרו אתמול את הלחץ שהופעל בוועדת השרים על-ידי כמה שרים ופקידים בכירים ומנעו דיון מהיר בהארכת זיכיון ים המלח". אמיר לוי אמר באותה ישיבה של ועדת השרים: "אנחנו לא נסכים בשום פנים ואופן ל'שקשוקה 2', הפעם זה כבר לא יעבוד להם. דרך המלך, הדרך הנכונה והציבורית, היא אחת: מכרז - רק מכרז". זה היה אחרי ניסיון כושל של שני מנכ"לים בכירים בממשלה להשחיל הארכת מכרז עבור החברה לישראל ועידן עופר, עוד בימים של ניר גלעד. עכשיו, בעבודה הנוכחית של החשבת, ובמכתבה מהיום, היא חוזרת על האמירה והעמדה הכי חשובה: המדינה חייבת לצאת למכרז על הזיכיון הבא.

5. מאז אותה הכרזת "לא לשקשוקה", עזב גלעד את כיל, אחרי שהבוטות והאסרטיביות המוחצנת שלו הפכו למעמסה על עידן עופר. במקום גלעד בחר עופר באופן אישי, באפריל 2016, באיש הפוך לחלוטין: יוחנן לוקר. אלוף במיל', מפקד טייסת, מפקד בסיס, ראש מטה חיל האוויר ובמשך שנתיים מזכירו הצבאי של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אחרי כן, בזכות יחסי אמון והערכה, התבקש לוקר על-ידי נתניהו לעמוד בראש הוועדה לבחינת תקציב הביטחון.

לוקר, למרות היותו איש צבא מרבית חייו הבוגרים, שגם מקבל גימלה צבאית נאה, הגיש דוח אמיץ, יסודי, מורכב, אחראי, ביקורתי ועם ראייה לעתיד. אבל מערכת הביטחון, שהתרגלה וטיפחה עמימות לנתונים ולביקורת, לא אהבה את הדוח הזה ובפועל חיסלה אותו, תוך כדי הטחת האשמות ועלבונות בלוקר. נתניהו נשאר כמו-חייב לו. הוא שהטיל עליו את המשימה הקשה והוא זה שלא עמד לצדו כשהגיש את הדוח המורכב. האם עופר ישלח את לוקר לפדות את החשבון ולהביא לו את מה שהוא כל כך רוצה - את הארכת הזיכיון, את ה"שקשוקה 2" כפי שהתבטא אמיר לוי?

6. תום תקופת הזיכיון. על-פי חוק זיכיון ים המלח, סעיף 25, "אם אחרי פקיעת הזיכיון תרצה הממשלה להציע זיכיון חדש להפקת מלחי-מחצב, מחצבים וכימיקלים מים המלח לאיזה אדם שהוא איננו בעל הזיכיון, תציע הממשלה ראשונה לבעלי הזיכיון זיכיון חדש בתנאים לא פחות נוחים מאלה שהיא אומרת להציעם לאותו אדם אחר". אפשר שזה אומר, שלעידן עופר יש זכות סירוב ראשונה על הזיכיון. ואפשר שלא. האם הנוסח הזה אומר שהמדינה הולכת להידרדר שוב למהלכים שבמסגרתם יוכל עופר ללחוץ על מועמדים גדולים בעולם להימנע מהתמודדות על הזיכיון (כפי שקרה לאורך שנים בניסיונות המדינה להפריט את צים, עד שעופר לקח את החברה בתנאים שלו), וזאת בגלל אותו סעיף שנכתב בימים ההם ומעוות היום את הפעילות הכלכלית-משפטית של המדינה ביחס לכיל וים המלח? לא בטוח. בכלל לא בטוח. האם משרדי המשפטים והאוצר, וועדת נוה, לא היו אמורים עד כה לבדוק את הסוגיה המשתקת הזו ולהתמודד עמה?

7. מה יהיה על איכות מניית הזהב ותנאיה? כזכור, לפני הבחירות האחרונות הפעילו ראשי כיל, עופר וגלעד, לחץ על נתניהו. הם החלו לדבר על פיטורי עובדים וגרמו לעובדי החברה בנגב לשבות, ואף להרחיב את השביתה לכלל עובדי הנגב והרשויות בו. בפגישות של בכירי החברה לישראל במשרדי הממשלה הם אמרו במפורש: "לכו לקראת כיל ואנחנו נלך לקראת העובדים". לזכותו של נתניהו ייאמר שהוא לא נכנע, והיחס הצונן שלו לעופר המשיך הרבה אחרי. גם אחרי שנבחר והקים את הממשלה הנוכחית הוא סירב לפגוש אותו, וכשנפגשו בקושי דיבר איתו.

גם משה כחלון סירב להיפגש עם גלעד ועופר. האם נתניהו יוכל לעמוד בעוד לחץ כזה גם בהמשך? לא ברור. בכל מקרה, במסגרת אותה תקופה סוערת החלה החשבת הכללית, האחראית על נכסי המדינה, לבדוק אם החברה ובעלי השליטה בה אכן עומדים בתנאי מניית הזהב. הבדיקה הזאת איימה ומאיימת על החברה. לא ברור מה כתוב בחוות הדעת, שכן זו נותרה חסויה במכוון, אבל בכיל יש חשש שהמידע שהכספת אוצרת בתוכה יהיה אמצעי, הוכחה, כוח, לשנות כמה מכללי המשחק החד-צדדיים שכיל התרגלה אליהם.

8. מיכל עבאדי-בויאנג'ו. עופר וכיל מייחלים כבר שנים לסיום תפקידה. היא עשתה את עבודתה מולם באופן ציבורי בתוך דאגה רק לנכס של הציבור. באומץ שלא מוכר אצל בעלי תפקידים בכירים מקבילים (שלא פעם חולמים תוך כדי על הג'וב שאחרי). היא הובילה את הבוררות על תמלוגי העבר וניצחה בה, ייצגה את המדינה מול כיל והחברה לישראל בעניין מימון קציר המלח בברכות והגיעה לתוצאה שבה החברה, כפי שצריך להיות, מממנת את רוב רובו של הנטל הכספי. כך גם נהגה בעמידה על עקרונות מניית הזהב, בדעת המיעוט שנתנה בוועדת ששינסקי 2, שלימים הוכיחה עצמה כראייה נכונה מכל הדוח, וגם בעמידה על עיקרון קיום המכרז. בתקופתה באגף החשב הכללי היא בנתה-רוממה את האינטרס הציבורי בכיל.

9. רוני חזקיהו. החשב הכללי הבא. אפשר לומר שהוא נכנס לנעליים גדולות, אבל הוא עצמו הרי כבר הוכיח, כשהיה המפקח על הבנקים, שהוא בעל נעליים גדולות משל עצמו. תיק כיל הולך להיות התיק הכי מורכב בתקופה שלו. הוא צפוי לעמוד בלחץ נפשי ומקצועי לגמרי לא מתון. גם מצד החברה לישראל וגם מצד גורמים שמבינים ללבה (אם להשתמש במילים עדינות וחיוורות) בתוך האוצר, בממשלה ובכנסת.