תחילת יישומו של חוק הפנסיה לעצמאים מדירה שינה מעיניהם של לא מעט בעלי עסקים קטנים ובינוניים, שההפרשות לפנסיה נוגסות בהכנסותיהם השוטפות. על פי החוק שנכנס לתוקף בתחילת 2017, יופחתו דמי הביטוח הלאומי לעצמאים - ובתמורה תחול עליהם חובת הפרשה לחיסכון פנסיוני בקופת גמל, אך הם יוכלו למשוך כספים מקופת הגמל גם במצבי אבטלה או סגירת העסק, ולא רק בגיל הפרישה. העלות המוערכת של ההסדר מגיעה ל-390 מיליון שקל בשנה - סכום אסטרונומי לנוכח מספרם של העסקים הקטנים והבינוניים בישראל.
עוד לפני חקיקת החוק לא מעט בעלי עניין, בהם חברות ביטוח, ביקשו להיכנס לשוק הענק שנפתח ויאפשר להם לגבות דמי ניהול מכל עצמאי. גם אם נתייחס לעמלת ניהול חשבון של 50 שקל בלבד, קל להבין כי לנוכח מספרם הגדול של העסקים הקטנים והבינוניים - מדובר בסכומים אדירים עבור חברות הביטוח. כך קרה שהצעת החוק שנחקקה, לכאורה, בשם טובת העצמאים - רק פגעה בהם במתכונתה הנוכחית. עצם רצונה של המדינה לחייב את העצמאים לחסוך לפנסיה לגיטימי אמנם, אך הבעיה היא שעל פי החוק, החיסכון הזה ינוהל על ידי חברות הביטוח ולא על פי בחירת העצמאים.
מערכת שיקולים שונה מזו של שכירים
במהלך הדיונים על החוק טענו לא מעט בעלי עניין כי העצמאיים אינם דואגים לעצמם ואינם מפרישים כסף לגיל פנסיה. טענה זו נכונה בחלקה בלבד. שתי עובדות נעלמו מעיניהם של אלה הדואגים, לכאורה, לטובת העצמאים. הראשונה, עצמאים אינם מחויבים בחוק פרישה ויכולים לעבוד כל עוד כוחם במותנם מה שמגדיל את תקופת החיסכון. השנייה, העצמאים זקוקים לתזרים כדי לפתח את העסק, כך שמערכת השיקולים הפיננסית שלהם שונה בתכלית מזו של שכירים, כך שהפרשה לפנסיה שעלולה להעמיס עליהם בתזרים השוטף רק כדי שיקבלו אותה כשיהיו "במצב" אבטלה מיותרת בתכלית.
הפתרון יכול להיות הפרשה לפי דרגות הכנסה. כלומר, עסק קטן, שהכנסתו היא 200 אלף שקל בחודש, לא דומה ביכולתו לעסק עם מחזור הכנסות של 600 אלף שקל בחודש, למרות ששניהם קרויים עסקים קטנים. המדינה יכולה לגבות כספים לפנסיה אך לא לעשות זאת באמצעות חברות הביטוח אלא באמצעות תשלומי ביטוח לאומי, שיחולקו באופן יחסי לפי דרגת ההכנסה. כתוצאה מכך חלק מהכסף ינותב לחיסכון הפנסיוני שתנהל המדינה, ללא עמלות ניהול, וחלק נוסף מהסכום יופנה למסלול הקבוע של תשלומי ביטוח לאומי.
העסק הקטן לא דואג רק לפנסיה, אלא נדרש גם לתזרים מזומנים שמסייע לו להשקיע בצמיחת העסק. במודל המוצע כאן, חלק מהתזרים יוכל להיות זמין לבעל העסק הן בגיל פנסיה והן במצב של אובדן עבודה, או לחלופין לצורך השקעת חלק מהסכום בציוד, וזאת עד לשיעור מסוים מהקרן ותוך הגבלת מספר הפעמים שניתן יהיה למשוך כספים לצרכים אלה. אילו הכסף יעבור דרך המערכות הממשלתיות תהיה למדינה יכולת פיקוח גבוהה יותר, שתאפשר לה לוודא שהעצמאים אכן מפרישים את הכסף.
לאפשר לעצמאים לבחור ערוצי חיסכון
חשוב לזכור כי עד היום, לא הוכח שעצמאי נעשה בערוב ימיו נטל כלכלי גדול יותר על המדינה מאשר שכיר שהגיע לגיל פרישה. השכיר הפריש כל שנות עבודתו לחברות הביטוח עבור קרן פנסיה ועדיין סכום זה לא מאפשר לו לשלם את כל חובותיו ולחיות. בנוסף, על אף התפישה הרווחת, הרי שרוב העצמאיים דואגים לעתידם, חוסכים ומודעים היטב למצבם הכלכלי. הם רק לא עושים זאת באמצעות המערכת המקובלת של חברות הביטוח, כפי שמעסיק מחויב לעשות לעובדיו.
עם יישום החוק כעת, אין ספק כי יש לחייב את העצמאים לחסוך, אך אין להכריח אותם לנצל דווקא ערוצים מסוימים על פני אחרים. יש לתת להם את האפשרות לבחור ערוצים מקבילים לחסוך את הכסף לפרישה ויחד עם זאת לאפשר להם לנהל את העסק שלהם כאן ועכשיו, מבלי להעמיס עליהם תשלומים נוספים. כך יוכלו העצמאים לבחור ערוצים שיתאימו להתנהלותם העסקית העכשווית, מבלי לערב את חברות הביטוח, שלבטח ישמחו ליטול עמלה ולהמר על הכסף, כדי להעשיר את קופותיהם.
המדינה צריכה להבין כי בעלי העסקים הקטנים הם הכלכלה האמתית של ישראל. הם אלה שמהווים את היסוד המחזיק את המשק הישראלי, בשווה אם לא יותר מהחברות הגדולות. מסיבה זו על מקבלי ההחלטות לעודד את העסקים הקטנים ולמצוא פתרונות שיסייעו להם במקום להציב להם רגליים. הדרך היחידה לעשות זאת בדרך הנכונה היא לשתף את העצמאים ולנהל איתם דיאלוג.
מאיר שביט הוא מנכ"ל ובעלים של Excellent פיתוח עסקי לעסקים הקטנים.