נושאים חמים

לשבור את ההרגל: המסורות שלנו כבר לא מתאימות לחברת שפע

מביאים סיר מתנה לחג? מביאים שוקולד כשאתם חוזרים מחו"ל? הגיע הזמן שתתקדמו. ישראל הפכה מחברת פועלים לחברת שפע והמסורות הישנות כבר לא אקטואליות

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
דיוטי פרי חדש (ניב אהרונסון)
דיוטי פרי (צילום: ניב אהרונסון)

הנה סיפור קטן - פעם שאלה ילדה קטנה את אמה: "אמא, מדוע כאשר את מכינה עוף בסיר, את לוקחת את הכנף הקטנה, שוברת אותה וזורקת לפח?" ענתה האם: "לא יודעת, מסורת. כך ראיתי אצל סבתך, נלך לשאול את סבתא". הלכו השתיים לסבתא, ושאלו אותה מדוע הכנף הקטנה נזרקת לפח ולא מבושלת עם ייתרת העוף. אמרה הסבתא: "וואלה, כך ראיתי את אמי עושה, וכך גם אני – זוהי מסורת. נלך לשאול את הסבתא רבה בבית אבות". הגיעו לסבתא רבה, ולאחר ששלוש דורות הגיעו לשאול לשלומה לקראת החג – שאלו אותה מדוע בכל פעם שהיא בישלה עוף הייתה זורקת את הכנף הקטנה. ענתה הסבתא רבה: "ברור מאליו, פעם הזמנים היו קשים, ולא היה לי סיר גדול, אם הייתי מכניסה את העוף כולו לסיר, הייתה נותרת הכנף בחוץ, ואז לא הייתה מתבשלת. ולכן הייתי חייבת לשבור את הכנף הקטנה על מנת שכל העוף יספוג הרוטב ויתבשל..."

לקריאה נוספת:

כולנו סטוקרים: איך כבשו חנויות הסטוק את הרגלי הצריכה שלנו
בכי אופנתי: רשתות הביגוד לא זקוקות לגלגל הצלה
למעשני הקנאביס בישראל זה עולה יותר

המסורת תופסת מקום מרכזי במדינה שלנו, אולם לא כל מסורת צריך לשמר. לעיתים אם המסורת מאבדת רלבנטיות, מוטב לזנוח אותה. כמו שאיננו טורחים לכבס בגדינו בפיילה בנהר כמו אבות אבותינו, כך אנו יכולים להשתנות אם המציאות משתנה. אני מאמין כי האחד השינויים הגדולים ביותר במדינה בעשורים האחרונים מבחינה חברתית וכלכלית הוא המעבר מהיותנו חברת פועלים לכדי חברת שפע. אם נחזור רגע למעשייה הראשונית יש לרובינו המוחלט היכולת לקנות סירים גדולים, סירי שף, סירי חמין, סירי בישול איטי, סירים מאלומיניום, מחרס, מברזל יצוק וכו' (ואם הייתי יודע לבשל הייתי מכיר מן הסתם סוגי סירים נוספים) היכולת הזו היא יכולת קבועה שאינה מחכה לחג כלשהו על מנת שאגיע לרכישת פריט מסויים במטבח או בסלון.

לכן אם נבחן את ימי החגים ובמיוחד פסח וראש השנה בפרספקטיבה הזו, התופעה של ריצה תזזיתית בין החנויות על מנת לקנות מתנה מיותרת למארח הארוחה הגדולה מוזרה מאוד. בתי רוב האנשים שאני מכיר מלאים עד להתפקע - יש הרבה יתר ריבים בין בני זוג על סוגיית זריקה של מוצרים מאשר על חוסר במוצרי אירוח או הגשה... ואם הייתי מזמין אתכם לחג בביתי, האם סביר כי אשתי הייתה מחכה לערב החג על מנת לקבל סט 18 כלים או מפת שולחן? אם נשרף הסיר או שמחבת יצאה מכלל שימוש – אין יותר פשוט מאשר לצאת רגע למרכז הקרוב ולקנות חליפי.

נהוג להשמיץ את הקפיטליזם "החזירי" על אובדן הערכים שבו, על אובדן המשרות הטמון בו והעברת משרות לחו"ל. אבל נסו לחשוב על המשק הישראלי בפרמטרים של לפני יובל שנים. כאשר היו מיסי מגן על עבודה ישראלית שהפכו את כל תוצרת המזרח לבלתי רלבנטית. אז, קניית מפת שולחן הייתה פרוייקט שחושבים עליו או שבאמת שמחים לקבלו כמתנה. היום זה יישמע מוזר אבל פעם היו מיסי מגן גבוהים שנועדו להגן על טקסטיל ישראלי, בתואנה של שמירת מקומות עבודה. ממשלתו של בגין ביטלה את מיסי המגן האלה בסוף שנות ה-70. המוני עובדים שולחו הבייתה, מפעלים רבים העבירו את הייצור למתפרות בירדן ומצריים והסינים הציפו את הארץ. הפגנות ושביתות רבות היו בזמנו, אבל בפרספקטיבה של כמה עשרות שנים, היכן נמצאות כלכלות המבוססות על טקסטיל והיכן נמצאת כלכלת ישראל. ישראל הפכה לכלכלת שפע במוצרים רבים. פעם בגדים חדשים ומפות לחג היו מותרות יקרות אשר אפשר לחשוב על קנייתם רק לפני החג, היום זה פשוט לא רלבנטי.

אז היכן נמצאים בכל זאת רוב העלויות הכרוכות בארוחת החג ורוב הלחץ בין בני הזוג המארחים? כמובן, באוכל! עלויות הבשר, הדגים והנלווים אליהם (כמו מרכיבים מיוחדים שנמצאים רק בספרי בישול) הם אלו שמהווים את המקום שבו צריך לסייע. הזמן הנדרש לבשל לגדודי אנשים (בעלי קיבה אחת בלבד בסופו של דבר) הוא המהווה את הגורם שהמארחים ישמחו לעזרה בו... שוק המזון עדיין סובל מחוסר תחרותיות משווע, והמחירים בו עדיין יחסית גבוהים לשאר העולם, בין השאר מסיבות של ריכוזיות, כשרות. כלומר מבחינה כלכלית וכללית עדיף הרבה יותר שהמתארחים יתחלקו במנות ההגשה, משם תבוא עזרה רבה יותר למארח מאשר לתקוע אותו עם איזו צלחת הגשת עוגות שכבר אין מקום לאכסנה בארון. הבאה של מנות משותפת תוך ויתור על מתנות מיותרות הגיונית בפרמטרים רבים נוספים: הטבעונים משתפים את כולם במנות שלהם, חולי הצליאק יודעים יותר טוב מה מותר ומה אסור וכל שאר האלרגיים, הצמחונים, שונאי הכוסברה והחומץ ימצאו מקומם ללא להטריח את המארחים. עזרה במנות לשולחן החג גם מהווה אמתלה נכונה לחלק את הררי האוכל שנותר בסיום הארוחה בין האורחים – וכך לסייע במעט לבישולי הארוחה השנייה והשלישית ולמנוע את הזריקה לזבל של אוכל טוב, משאבים ומאמצים.

ארוחת חג (ShutterStock)
במקום סירים - תביאו אוכל (צילום: shutterstock)

גם כשאנחנו מדברים על נסיעות לחו"ל ישנו הרגל מוזר ומציק שנובע מישראל של פעם ופחות מישראל השבעה של היום. אני מדבר על הבאת שוקולדים לעבודה בסיום הטיול. פעם נסיעה לחו"ל הייתה אירוע נדיר ויקר מאוד. פעם בישראל לא היו כמעט שוקולדים איכותיים, היו שוקולדים שאפשר לקנות רק בחו"ל. ישראל של היום שונה לחלוטין מישראל של פעם. בישראל של השפע, מאז מהפכת השמיים הפתוחים וטיסות הלואו קוסט, אפשר למצוא טיסות לחו"ל גם ב-200 דולר. בישראל העכשווית אפשר למצוא כמעט כל שוקולד שקיים או לפחות מגוון רב מאוד של מעדני קקאו.

הצורך להביא שוקולדים לעבודה נבע מהעיניים העצובות ומלאות הקינאה של עמיתיך לעבודה על כך ששפר עליך גורלך ו"זכית" למצוא משאבים ולהיות כמה ימים בניכר. על ידי הבאת שוקולדים עם ריח של דיוטי-פרי או תוית מחיר בדולרים או מט"ח אחר, ציפה הנוסע לשכך מעט את הקינאה ולהראות אמפטיה. אבל היום אין בעיית שוקולד. אם כבר בעיה הפוכה. יש בעיה שרובינו מנסים להוריד במשקל ולא חסרים בסוכר. וכך משימת הבאת השוקולדים הפכה לטורח מעיק, זה כבר לא נדיר וגם די לא מיוחד...

הפלצנים ייאנחו ויפטרו אותי באמירה – מה אתה מבין.. אני לא מוותר על השוקולד שאפשר למצוא אותו רק אצל "רובישון ברובע החמישי" או בחנות הפינתית שבשדירה החמישית. אבל תגידו את האמת זה מה שאתם מביאים לעבודה? רובינו ינסה למצוא עבור פינת הקפה את השוקולד הזול ביותר שייראה היוקרתי ביותר... אז אולי מספיק עם הרגלים ישנים?