לאחר חיפושים נרחבים שנערכו אחר מקור הריחות הלא נעימים שפקדו את אזור גוש דן והשרון נמצא כי הריח הגיע משטח חקלאי המצוי במושב בני ציון. הריח התפזר כתוצאה מפיזור הפרשות של עופות המיועד לשמש לזיבול קרקעות השטחים החקלאיים במושבים בטרם תחל עונת הגידול. הריח אף עשוי להימשך גם בתקופה הקרובה גם לאחר שאותר וכוסה.
תלונות על ריחות של זבל שמקורו בהפרשות של בעלי חיים דוגמת בקר, צאן ועופות נשמעות במשך שנים רבות בעיקר מאנשים המתגוררים בקרבת שדות חקלאיים ומושבים בהם נעשה שימוש זה. המשרד להגנת הסביבה שאליו הופנו מירב פניות הציבור בנושא הכין כבר בשנת 2012 תקנות האמורות להסדיר נושא זה (תקנות בריאות העם כללים לטיפול בפרש של בע"ח) - אולם חילוקי דעות בין משרד החקלאות לבין המשרד להגנת הסביבה על היקף תכולת התקנות, טרפדה את יוזמת הליך החקיקה שלא הובאה לאישור הכנסת.
במסגרת התקנות המוצעות, ביקש המשרד להגנת הסביבה לקבוע סטנדרטים חדשים שיחייבו את כל העוסקים בתחום, החל ממגדל בעלי החיים ועד למשתמש הקצה בזבל הדישון החקלאי, לפעול לשנע את הפסולת לאתרי קומפוסט תעשייתיים בכל כמות שהיא ומבלי להתחשב האם מדובר בכמות זניחה של משקים חקלאיים קטנים ובין אם המדובר במשקים חקלאיים עתירי פסולת.
בשל הקושי להגדיר "מפגע ריח" מבחינה כמותית ועל מנת שיהא ניתן להגדיר מתי ריח הינו סביר ומתי לא, פרסם המשרד להגנת הסביבה בשנת 2010 נוהל להגדרת מפגעי ריח שיאפשרו לקבוע את קיומו של מפגע הריח ואת עוצמתו. לטענת המשרד להגנת הסביבה במצב הקיים כיום ובהעדר פיקוח משמעותי על הליך פיזור הפרשות הפסולת בקרקעות המשמשות לעיבוד חקלאי, עלולות ההפרשות לסכן את בריאות הציבור לא רק בהיבט של זיהום האוויר אלא אף עקב קיומם של קוליפורמים צואתיים המצויים בהפרשות אלו העשויים להגיע בסופו של יום גם לצלחת המזון של האוכלוסיה.
הצעת תיקון החקיקה לא קודמה במהלך השנים בשל הסתייגויות שהעלו גופים שונים ובראשם משרד החקלאות אשר טען, כי כבר כיום בהוראת חוק למניעת מפגעים תשכ"א 1961 נאמר: "לא יגרום אדם לריח חזק או בלתי סביר מכל מקור שהוא אם הוא מפריע או עשוי להפריע לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים". ומכיוון שמדובר בהוראת חוק כללית הכוללת גם מקורות חקלאיים וגם תעשייתיים, אין מקום להחריג את נושא הפרשות בע"ח משאר מקורות הריח ואין צורך בקיומן של תקנות חדשות.
טענה זו מתחזקת מהעובדה שהיקף תלונות הציבור כתוצאה מפיזור זבל בשטחים חקלאיים הינו רק 5% מתוך כלל התלונות ומרבית התלונות הן בכלל על אתרי הקומפוסט. כמו כן העלויות הכרוכות בשדרוג איכות הזבל, ייקרו בצורה משמעותית את הוצאות הייצור לדונם במאות שקלים ויגדיל את חוסר הכדאיות שבייצור החקלאי.
לדעתנו התקנות המוצעות ע"י משרד לאיכות הסביבה הינן דרקוניות וכלליות המתייחסות אל הפסולת החקלאית כמקשה אחת מבלי להבחין בין סוגי הפסולת השונים, כך גם החיוב בתקנות המוצעות להעביר באופן גורף את כל הפסולת המיוצרת במשקים למתקני קומפוסט מבלי להבחין בין גודל המשקים והיקף הפסולת ,דבר שיותיר את המצב כפי שהוא כיום ועלול להביא לפגיעה נוספת בכלל האוכלוסיה בהישנותם של מפגעי ריח דומים בעתיד.
לכן, לאור הסכנה הבריאותית הקיימת במצב הקיים עד לתיקון החקיקה והגעה להסכמות בין משרדי הממשלה השונים העשויה לארוך שנים, רצוי להרחיב את ההנחיות הקיימות כיום העוסקות בהקטנת מטרדי ריח וזבובים כתוצאה מפיזור זבל טרי בשדה, ולמזער את הסיכוי בפגיעה בבריאות הציבור ובעלי החיים כתוצאה מפיזור פסולת ללא פיקוח על קרקעות המיועדות לגידולים חקלאיים שבסופו של יום מגיעים אלינו לצלחת.
עו"ד גלעד שרגא עוסק בשימוש בקרקע חקלאית במשקים חקלאיים ונחלות