ביוני 2002, החלה הכנסת לחוקק את מה שנודע אז כ"חומת המגן הכלכלית". באותה תקופה היה המשק נתון במיתון עמוק, שנבע משילוב של משבר עולמי בתעשיות טכנולוגיית העילית ביחד עם האינתיפאדה השנייה שנמשכה מאז סוף שנת 2000.
לשר האוצר דאז, בנימין נתניהו, הייתה תכנית איך להוציא את המשק מהמיתון ולבנות כלכלה יציבה. כדי להסביר לציבור את התכנית, שאותה החל להריץ קודמו בתפקיד סילבן שלום, הוא השתמש במשל פשוט: האיש הרזה שסוחב את האיש השמן. האיש השמן של נתניהו היה המגזר הציבורי, והאיש הרזה היה המגזר הפרטי. הדימוי הזה, לדעתו של נתניהו, המחיש את אחת הבעיות הקשות של ישראל באותה תקופה: המגזר הציבורי היווה כ-55% מתוצר באותה תקופה, בזמן שהמגזר הפרטי, זה שמשלם את המסים שמממנים את המגזר הציבורי, היווה רק 45% מהתוצר.
המצב הלא יציב שנוצר מחוסר איזון זה לא הביא לבעיה עד סוף שנת 2000, מכיוון שהגידול המהיר בשווי של חברות ההיי-טק הגדיל את הצריכה הפרטית, יצר ביקוש שיא למשרדים והגדיל מאוד את הכנסות הממשלה ממסים. ברגע שהחל משבר עולמי שפגע בהכנסות, נכנסה מדינת ישראל למשבר עמוק שכלל ירידה בתוצר, גידול בגירעון ממשלתי ועלייה בריבית שהממשלה והציבור נאלצו לשלם. חשוב לזכור: באותה תקופה הריבית הייתה מספיק גבוהה כדי שמחירי הדיור ירדו, למרות שמספר התחלות הבנייה היה רק 30 אלף, לעומת כ- 45 אלף כיום.
נתניהו ביצע שורה של צעדים שנועדו לשנות את המצב. הוא פיטר עובדים רבים במגזר הציבורי, והוריד את השכר, בממוצע, בכשמונה אחוזים לכל האחרים. הוא גם קיצץ בחדות בקצבאות ובתשלומי העברה, וכן בסובסידיות למוצרים שונים. לקיצוץ בקצבאות היו השלכות שליליות, בעיקר פגיעה קשה באוכלוסיה המבוגרת ועלייה באי השוויון, אבל הוא גם עודדו יציאה של חרדים וערבים לשוק העבודה, מכיוון שהקיצוץ בקצבאות הילדים פגע באופן קשה ביכולת שלהם להתקיים ללא עבודה.
כבר לא מוכן לשלם את המחיר
בפן הכלכלי שלה, נחלה התכנית הצלחה. היו שתי מדינות שבערך באותה תקופה ביצעו מהלכים של קיצוצים חדים במגזר הציבורי: ישראל וגרמניה. בשתי המדינות, הפוליטיקאים שהוציאו לפועל את התכניות שילמו מחיר פוליטי כבד. הליכוד ברשותו של נתניהו הידרדר ל-12 מנדטים בבחירות של 2006. בגרמניה, הקנצלר גרהרד שרדר הפסיד בבחירות, התפטר ופרש מהחיים הפוליטיים. אבל הפוליטיקאים שבאו אחריהם נהנו מהתוצאות: כשפרץ המשבר העולמי ב-2008, כמעט כל העולם הידרדר למיתון, אבל שתי המדינות הללו דווקא צמחו.
אולם מאז שנתניהו נבחר לתפקיד ראש ממשלה, נראה שהוא פחות מוכן לשלם את המחיר הפוליטי של צמצום המגזר הציבורי. את התוצאה אפשר לראות בתרשים הבא, שמראה את חלקם של המועסקים במגזר הציבורי מתוך כלל המועסקים במשק. הוא הגיע לשיא ב-2002, רגע לפני שנתניהו החל לדבר על כך שהאיש השמן זקוק לדיאטה. הוא צנח בחדות לאחר מכן, אבל מאז שנתניהו חזר לראשות הממשלה, הוא שוב מטפס, וכבר כמעט הגיע לרמתו מ-2002.
בינתיים, המשק ממשיך לצמוח, מכיוון שלמרות הגידול בהוצאות של המגזר הציבורי, גם המגזר הפרטי נמצא בפריחה. תעשיית העילית צומחת, והריבית הנמוכה מעודדת את הציבור לקחת הלוואות ולצרוך בכמויות, בעיקר מוצרים כמו מכוניות, דלק ודירות, שעל כולן יש מסים גבוהים.
אבל למימון של המגזר הציבורי ממסים על הצריכה יש שני מחירים. הראשון, הוא שהממשלה כל העת מגדילה את ההוצאות שלה, גם על מועסקים וגם על סובסידיות. כל הסובסידיות לילדים שנתניהו ביטל ב-2003, לדוגמה, הוחזרו בלחץ החרדים כאשר נתניהו היה ראש ממשלה. ברגע שיגיע משבר שיפגע בצריכה הפרטית, שוב יתברר שלאיש הרזה קצת קשה לסחוב את השמן.
שנית, המימון של המגזר הציבורי באמצעות מסים על הצריכה מאפשר לממשלה להוריד את מס ההכנסה ומס החברות. התוצאה היא גידול באי השוויון במשק. תרשים 2 מראה את המידה שבה המסים בכל מדינה תורמים להפחתת האי שוויון. אפשר לראות שמבין כל המדינות המפותחות רק בבריטניה ובצ'ילה המסים תורמים פחות מאשר בישראל להפחתת אי השוויון. לכן, למרות שבישראל אי השוויון בהכנסות ברוטו אינו גדול במיוחד, אי השוויון בהכנסות נטו הוא גדול מאוד. אז אם לא יחול שינוי במדיניות, צריך לקוות מאד שהמשבר העולמי הבא לא יגיע. כי למשבר העולמי הבא, ישראל תכנס הרבה פחות מוכנה.
ד"ר אביחי שניר הוא כלכלן בבית ההשקעות אינפיניטי ומרצה במכללה האקדמית נתניה