הדוח האחרון של ועדת האו"ם לסחר ופיתוח על הרשות הפלסטינית ועזה, מגלה את מה שכבר כולם יודעים. אבל בכל זאת, הוא בכל זאת חושף כמה נקודות מעניינות.
ראשית, בעוד שממשלת הליכוד מצהירה כלפי חוץ על הגברת החופש הכלכלי הפלסטיני, בפועל היא פועלת דווקא כדי לאחד את הכלכלה הפלסטינית עם זאת הישראלית. למדיניות הזאת יש שני צדדים: מצד אחד, קיטון הפעילות הכלכלית בתוך הרשות הפלסטינית, ומצד שני, הגדלת מספר הפלסטינים שיוצאים לעבוד בישראל, כולל בהתנחלויות.
אם מסתכלים על הפעילות הכלכלית בתוך הרשות הפלסטינית, הדבר המעניין הוא כי יש פגיעה משמעותית במוצרים שיש להם פוטנציאל ייצוא. אחת הבעיות הקשות של הרשות הפלסטינית היא המחסור במטבע חוץ, דבר שהופך את הפלסטינים לתלויים בסיוע זר ומקשה עליהם גם להחזיר את החובות שלהם לישראל. אבל במקום שישראל תפעל לסייע להם להגדיל את ההכנסות במטבע זר ולו רק בשביל לסייע להם להקטין את החוב, ישראל דווקא פוגעת בתעשיות עם הפוטנציאל לייצוא.
הרחבת ההתנחלויות מלווה בהגבלות על תנועה של פלסטינים, והדבר מעלה את העלויות והופך את הכדאיות של השקעה לקטנה יותר. בנוסף, הקפאון בתהליך השלום וחוסר הוודאות לגבי הרשות הפלסטינית מביא להקטנה של הסיוע מחו"ל לרשות, מה שמוביל לקיטון בזרימת הכספים ששימשו חקלאים ומשקיעים פלסטינים כדי לקנות חומרי גלם.
בנוסף, מכיוון שהמטבע הרשמי ברשות הוא השקל, היצואנים ברשות נפגעים מהחוזקה של השקל. הייצואנים הישראלים, בעיקר אלו בענף ההיי טק, מצליחים להסתדר למרות השקל החזק בגלל העובדה שהם מייצאים מוצרים ייחודיים. עבור ייצואנים פלסטינים שהיתרון היחסי שלהם הוא עלויות הייצור, השקל החזק הוא מכת מוות.
התוצאה: עיבוד של כ-21% בלבד מהאדמה הניתנת לעיבוד בשטחי הרשות וירידה של 11% בשווי המוסף של התפוקה החקלאית ברשות במהלך 2016, למרות שלא היו שינויים באחוז המועסקים בחקלאות. בנוסף, שיעור התעסוקה בענפים שיש להם פוטנציאל ייצוא כמו תעשייה וכרייה, ירד מ-18% ב- 1995, מייד אחרי הסכמי אוסלו, ל-12% ב- 2012 - ומאז הוא ממשיך לרדת באיטיות.
בזמן שהתעסוקה ברשות הולכת ונשחקת, יותר ויותר פלסטינים יוצאים לעבוד בישראל, כולל בהתנחלויות. כ- 116 אלף פלסטינים עובדים בישראל, קרוב לשיא שהיה ב- 1999, לפני האינתיפאדה השנייה. זה קרוב לחמישית מכלל הפלסטינים שיש להם עבודה. כלומר במקום להקטין את התלות של הפלסטינים בישראל כדי לאפשר הקטנה של החיכוך בינם לבין ישראלים והקטנת הסיכון לפיגועים, החיכוך רק גדל.
המשמעות היא גם שלישראל יהיה הרבה יותר קשה כיום מבחינה בינלאומית להטיל סגרים על השטחים לתקופה ממושכת. מכיוון שבתוך הרשות אין מספיק מקומות עבודה, כל נסיון לנתק את הפלסטינים לתקופה יחסית ממושכת ממקומות העבודה שלהם בישראל יוביל לרעב, ובסבירות גבוהה, גם למהומות.
אבל אפילו ללא סגרים, התלות הזאת בישראל מובילה לקפאון ברמת החיים ברשות. תרשים 1, שמראה את התוצר הריאלי לנפש בגדה המערבית, מראה שהתוצר לנפש ב-2016 אינו גבוה יותר מאשר ב-2008, וגבוה רק במעט מאשר ב-1999, לפני האינתפאדה השנייה.
כשהתוצר ורמת החיים ברשות נשארת באותה רמה, בזמן שהתוצר לנפש בישראל גדל מאז 1999 בלמעלה מארבעים אחוזים, זה מתכון לתסיסה. בעיקר אצל אלו שחיים ברשות, אבל עובדים בישראל, כך שעבורם הפערים הם חלק מחיי היום יום.
ד"ר אביחי שניר - המכללה האקדמית נתניה ובית ההשקעות אינפיניטי