סליחה שלא רצינו את הכסף

בקרוב הסרט: סיפורו הטראגי של פילנטרופ, אשר כל שרצה היה לרומם את האמנות המקומית של המדינה לה הקדיש את חייו והחליט לתרום ולעזור לאמנות במצוקתה מול מדינה שלא אכפת לה מתרבות. בתפקיד הראשי יגלם שון קונרי את סמי עופר רחב הלב ועמוק הכיסים, דמות אב חביבה אשר כל חייה עסקה בעסקות הוגנות עם המדינה אותה הוא אוהב כל כך, אך כוחות הרשע הצליחו בסופו של דבר להכשיל את תוכניתו, ושלחו את האמנות המקומית אל אבדונה.

אני יכול לדמיין את סצינת הסיום. לאחר מסע של הכפשות מקיר אל קיר על ידי עיתונאים קומוניסטים צרי עין, קונרי, בתפקיד שיקנה לו את גלובוס הזהב, יושב על שולחנו, טובל את נוצתו בקסת הדיו. המוסיקה שיחבר ג'ון וויליאמס תתגבר והמצלמה הווירטואוזית תקיף את ראשו של קונרי, או עופר, מימין לשמאל ואז תתמקד במילותיו האחרונות על דף השורות. בכתב יד של לורד בריטי, ובעצב של אחד שניסה הכל אך הקוסמוס האכזרי מנע ממנו לממש את רצונו הטוב, ישרבט לו קונרי את המילים "סליחה שרצינו לתרום".

זום אאוט מהיר, המצלמה תחלוף על חדרו של קונרי, החוצה דרך החלון המשקיף על כיכר העיר, שם יחגגו אותם אנשים, אשר, לדידו של קונרי, או עופר, "לא בחלו בשום אמצעי להכפיש את שמנו, ובמקום להכיר תודה - הכירו לנו רעה". וכל זאת, כמובן, לאחר מסע ההשמצות שניהלו נגדו, נגד אנשי העירייה הצנועים וטובי הלב ונגד המוזיאון עצמו.

בקרוב דברים מוזרים כגון אלו כבר לא יקרו. כוחה של התאגידוקרטיה בעוד שנים מעטות יהיה גדול עוד יותר והאפטיות של הציבור תעטוף אותו עד שבכלל לא ינסה להרים את קולו, כאשר מולטי מיליונרים גוזלים ממנו את מרחבו הציבורי, רק בכדי להנציח את שמם על מבנה נוסף, רק כי הם יכולים.

אולם, עד אז, ולא נותר הרבה זמן, נחגוג את אחד הניצחונות האחרונים במאבק להשאיר את המרחב הציבורי נאמן לשמו ולקהלו.

סמי עופר החליט שלא לתרום למוזיאון תל אביב 20 מיליון דולר תמורת קריאת המוזיאון על שמו ועל שם רעייתו אביבה. יש שיאמרו שלא היתה זו תרומה מלכתחילה, שכן תרומה לא דורשת תמורה. אפשר לזלזל בתגובת דובר העירייה, אשר במשך שעה תמימה הסביר מדוע הוספת שמו של סמי עופר לרישום בטאבו נועדה למען האזרחים ולמען שמירת צביון המוזיאון. אפשר גם לתהות האם בקרב אותם מכפישים ומשמיצים מכליל סמי עופר את התורמים האחרים למוזיאון, אשר נוכח ההסכם הייחודי שדרשו העופרים, איימו להחרים את המוזיאון ולהפסיק לתרום לו את כספם או את אוספיהם. אפשר גם להקדיש דקה לאמנים עצמם, ולקוות שימצאו פטרון מעט פחות תובעני.

אפשר לעשות הרבה דברים, אבל בראש ובראשונה כדאי מאוד לחייך, ללכת למוזיאון תל אביב וליהנות מיצירות האמנות. נוכל להרהר כמה קרובה היא השעה בה ערים ייאלצו למכור את המרחב הציבורי, כי הוא יקר, כי כלכלנים יסבירו לנו שהוא לא כלכלי, או פשוט כי אפשר למכור אותו ולשלשל לקופה המידלדלת מספר מטבעות. לאחר מכן, נותר להרהר האם טובת הציבור היא שעמדה לנגד עינינו לאורך המאבק, או שמא אנו פשוט נאיווים ואיננו מבינים שבעולם הזה לא אומרים לא לכסף, ולא משנה מה נדרש תמורתו.

ולסיום, נוכל להתיישב מול המחשב, ולרשום בגאון: "סליחה שלא רצינו את הכסף שלך".