מנכ"ל ביטוח לאומי: "שללו ממני הזכות לחמלה"

אי אפשר להכחיש כי פרופ' שלמה מור-יוסף, ששימש ב-12 השנים האחרונות מנכ"ל בית החולים הדסה ירושלים, הוא מנהל מנוסה המכיר היטב את תחלואי המגזר הציבורי. אי אפשר גם להאשים אותו בכך שאינו יודע מהו ניהול של מערכת מסובכת, המטפלת באנשים במצבי מצוקה, ולכן מואשמת תדיר בחוסר תקציבים ובחוסר חמלה. את כל אלה מכיר מור יוסף היטב. ולמרות כל אלה, הוא לא היה מוכן לעוצמת ההתנגדות הציבורית שבה נתקל עם כניסתו לתפקידו החדש.

מור יוסף הוא המנכ"ל החדש של המוסד לביטוח לאומי. כבר ארבעה חודשים שהוא לומד את פעילות המוסד המורכב הזה, וכבר ארבעה חודשים שהוא מוצא עצמו מתגונן, בשם המוסד, בפני זעם גואה. התאבדותו של משה סילמן, שלא זכה לקבל דיור ציבורי וקיבל מהביטוח הלאומי קצבת נכות מוגבלת של 2,400 שקל בחודש, הביאה את הכעס על הביטוח הלאומי לשיא חדש.

"אני המוסד הציבורי שמשלם הכי הרבה כסף לציבור בישראל", אומר מור יוסף. "מדי שנה אני מעביר 66 מיליארד שקל לחשבונות הבנק של אזרחי ישראל. ממש כך. אני מוסד שמתמקד בלתת, לעומת מס הכנסה שרק לוקח מאנשים. על אף זאת, הזעם כלפי הוא גדול הרבה יותר מאשר הזעם המופנה כלפי מס הכנסה, או כלפי כל מוסד ציבורי אחר".

איך ניתן לגשר בין העוינות הזו, לבין העובדה שהביטוח הלאומי הוא הביטוח הסוציאלי של מדינת ישראל - מוסד שבמהותו נועד לסייע ולעזור? מור יוסף, אחרי ארבעה חודשים בתפקיד, סבור שיש לו רק התחלה של התשובות.

תשובה אחת נעוצה בכך שהביטוח הלאומי הוא המוסד הממשלתי שמשלם הכי הרבה כסף לציבור בישראל, אבל גם בא אתו במגע יותר מכל השאר - 400 אלף שיחות טלפוניות בחודש, כ-20 מיליון מפגשים עם הקהל הרחב מדי שנה. "גם אם אני משפר את המענה הטלפוני ומצמצם את הבעיות לכ-2% מהשיחות - אז אמנם הגעתי לרמת ביצוע איכותית של 98%, אבל בפועל, 8,000 שיחות בחודש או 96 אלף שיחות טלפון בשנה נענו בצורה גרועה. זה מספיק כדי לפגוע במוניטין שלנו".

פרט לכך, העובדה שהביטוח הלאומי משלם, ולא לוקח, היא דווקא בעוכריו - שכן כך נוצר רף ציפיות גבוה ממנו. בכל מקרה שבו הביטוח הלאומי מחליט שלא לשלם, או שמא לשלם פחות מכפי שהאדם ציפה, זה מעורר אכזבה וכעס. הביטוח הלאומי נדרש להפעיל שיקול דעת בנוגע לתשלומים במצבי מצוקה קשים - קשישים הזקוקים לסיוע סיעודי, נכים, משפחות עניות המבקשות קצבת אבטחת הכנסה - וכמעט תמיד קשה להשביע את רצונו של מי שנמצא במצוקה קשה.

בעיה נוספת היא חוסר ההבנה בציבור לגבי גבולות הסמכות של הביטוח הלאומי. הציבור חושב שתפקידו של הביטוח הלאומי לחסוך בכספי הקצבאות עבור המדינה - ולא היא. "אין לי תקציב", מבהיר מור יוסף. "אני לא משרד החינוך שיש לו איקס מיליארדי שקלים, ומספר הכיתות שהוא יבנה יהיה בהתאם לתקציב. לי אין מגבלת תקציב - כל אדם שעומד בקריטריונים לקבל קצבה, יקבל אותה. 63 מיליארד השקלים ששילמנו בשנה שעברה, או 66 מיליארד השקלים שנשלם כנראה השנה, אינם נקבעים מראש - הם תוצאה של מספר המקרים שמובאים בפנינו".

הביטוח הלאומי, אם כן, אינו מוגבל מבחינה כספית, אך כבול לקריטריונים החוקיים למתן קצבאות. המדינה, באישור הכנסת, היא זאת שקובעת את סכום הקצבה ואת התנאים לקבלתה, ולביטוח הלאומי אין כל שיקול דעת. "מאשימים אותי בכך שאין לי חמלה - במידה מסוימת זה נכון. שללו ממני את הזכות לגלות חמלה כי אין לי כל יכולת לחרוג מהקריטריונים שנקבעו בחוק, מבחינת תנאי הקצבה או הסכום שלה", מבהיר מור יוסף. "אפילו ועדת חריגים אין לי. כך שאם אני רואה מקרה שנראה לי קשה במיוחד, אבל אינו עומד בקריטריונים היבשים, אני לא יכול לעזור לו". מור יוסף מגלה כי משרד המשפטים מתנגד בתוקף להצעה להקים ועדת חריגים למקרים מיוחדים, בשל הדרישה לשוויון בפני החוק.

אחת הבעיות, שמור יוסף זיהה בקריטריונים של הקצבאות המשולמות היא הגבולות הנוקשים שלהן. כך, אם חד-הורית המקבלת דמי מזונות תאבד את כל זכאותה להם, אם תצא לעבוד ותשתכר בשקל אחד יותר מהתקרה המותרת - מה שכמובן פוגע במוטיבציה שלה לעבוד. מור יוסף מנסה לשנות את החוק כך שהירידה בזכאות לקצבה תהיה הדרגתית, בהתאם לגובה השכר. כלל הדרגתי כזה כבר מיושם בתיקון לקצבת אבטחת הכנסה, המאפשר החזקת רכב בשווי של 10 אלף עד 40 אלף שקל בלי לאבד את הזכאות לקצבה.

עם זאת, לפחות בשתי קצבאות עיקריות - סיעוד ונכות - שיקול הדעת בשאלה אם לאשר קצבה ובשאלת גובהה, נתון בידי הביטוח הלאומי. מור יוסף מזהה כאן חלק ניכר מהכשל, שמעורר את הזעם הקשה נגד הביטוח הלאומי - וטמון בוועדות הרפואיות שלו, המאשרות את אחוזי הנכות.

בוועדות האלה מכהנים אמנם רופאים מומחים שהביטוח הלאומי רק שוכר את שירותיהם; ההחלטות של הוועדות מתבססות על קריטריונים רפואיים ברורים, אינן כפופות לבדיקת הביטוח הלאומי ואינן מוגבלות במספר או בתקציב כלשהו; וכמובן שהרופאים אינם מקבלים כל תמריץ מהביטוח הלאומי בהתאם לאופי ההחלטות שלהם. אבל כל זה כנראה לא ישכנע נכה שקיבל אישור לאחוזי נכות נמוכים מכפי שציפה לקבל.

כדי להתמודד עם הביקורת על נוקשותן של הוועדות הרפואיות, אחת ההחלטות הראשונות של מור יוסף היא להוציא את ועדת הערר על החלטות הוועדות מידי הביטוח הלאומי.

מתוך 250 אלף ועדות רפואיות בשנה, ב-80 אלף מקרים מוגש ערר לוועדת מומחים מיוחדת של הביטוח הלאומי. "כל המומחים הם רופאים בעלי שם", אומר מור יוסף, "אבל הרי תמיד יטענו נגדי שזה הביטוח הלאומי שמערער על עצמו. אז אני מעדיף שזה יהיה בחוץ, ושלא יהיו טענות כלפי". מור יוסף בוחן אפשרות להעביר את ועדות הערר לבתי החולים הציבוריים - כדי שהם ינהלו אותן.

ולבסוף, מור יוסף בודק מה הוא יכול לעשות כדי לשפר עוד את השירות ואת הקשב של המוסד לביטוח לאומי ולהפוך אותו לשירותי יותר. הוא מתקשה להאשים את העובדים, "שמתקיפים אותם כל הזמן, גם בלי להבין, והם בתחושה שמה שלא יעשו - ימשיכו להאשים אותם", אבל רוצה לנסות ביחד עם העובדים להגדיר מדדי שירות כמותיים ואיכותיים כדי לשפר עוד את הגישה לאזרח. עם 5,000 עובדים, הפזורים בכל הארץ, זאת משימה ניהולית לא פשוטה.