תקדים משפטי חשוב למען הסביבה: בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב קבע היום (שלישי) שהמרחק של תוכניות בנייה בחופים - שאושרו לפני חוק החופים בשנת 2004 - ייקבע גם הוא על פי המדדים שנקבעו בחוק. המשמעות: תוכניות בנייה יחויבו לשמור על קו ה-100 מטרים מהמים. לצד זה, נקבע כי המדידה של תחום ה-100 מטרים תהיה מחמירה יותר, באופן שיגדיל בפועל את הרצועה החופית.
פסק הדין, שניתן על ידי השופטת מיכל אגמון גונן, עוסק בעיקר בסוגיה טכנית של אופן מדידת קו החוף, לצורך קביעת הרצועה בת 100 מטרים בה אסורה הבנייה. אלא שבפועל צפוי פסק הדין להשפיע על כלל תוכניות הבנייה הישנות שטרם נבנו, באופן שיותיר רצועת חוף רחבה יותר לטובת הציבור. בעמותת אדם טבע ודין העריכו כי נכון להיום, קיימות בין 20-30 תוכניות בנייה ישנות שאושרו לפני 2004 אך טרם נבנו.
ב-1983 קבעה תמ"א 13 (תוכנית המתאר הארצית לחופים) איסור על בנייה ברצועה בת 100 מטרים לאורך חופי הים התיכון - למעט תוכניות שאושרו קודם לכן. אז נקבע, בין השאר, גם אופן המדידה - והוחלט כי רצועה זו תימדד מ"קו המים העליון", כאשר הכוונה היא לקו המבחין בין הים ליבשה.
ואולם, כפי שנטען בעתירה שהגיש הפורום הישראלי לשמירה על החופים, ואליה הצטרפה עמותת אדם טבע ודין, קו זה משתנה כתוצאה מגורמי הטבע כמו גאות ושפל ועונות השנה. כתוצאה מכך, בחרו יזמי נדל"ן למדוד את הקו במועד הנוח מבחינתם - שהיה במרבית הזמן מכוסה מים (ניתן לומר בשיא השפל), ובפועל נותרת רצועת חוף צרה מ-100 מטר במרבית ימות השנה.
במשך שנים נותרה בפועל רצועה צרה יותר של החוף
בעקבות הליכים משפטיים שיזמו ארגוני סביבה בעבר, הוקמה ועדת מומחים שהמליצה על אופן מדידה. אך בפועל מוסדות התכנון דנו בעניין שנים ולא קיבלו החלטה, כך שפעמים נמדד הקו כבעבר, בנקודה אקראית. המשמעות היא שבמשך שנים נותרה בפועל רצועה צרה יותר של החוף, ברוחב של 85-80 מטרים בלבד.
גם לאחר חקיקת חוק החופים בשנת 2004 נותר עניין המדידה במחלוקת, באופן ששינה תכופות את המדידות בטווח של כ-20%. זאת אף על פי שהחוק קבע נוסחה קבועה למדידה: גובה פני הים ועוד 75 ס"מ.
העתירה שבה דן בית המשפט נוגעת למלון "סאן" בבת ים, ובה נטען כי המלון נבנה בתוך התחום האסור, וכי יש למדוד תחום זה גם לגבי תוכניות ישנות, על פי הקו המחמיר שנקבע בחוק החופים.
השופטת אגמון גונן ציינה בהחלטתה כי "התכנון המרחבי הוא כלי להשגת צדק חברתי, כפי שבא לידי ביטוי בחוק החופים". כמו כן, הדגישה השופטת את חשיבות חופי הים לרווחת הציבור כיום וגם לדורות הבאים, וקבעה כי יש לפרש תוכניות קיימות על פי עקרונות החוק הסביבתי - ולהעדיף את הותרת חופי הים שעוד נותרו נקיים מבנייה לטובת הציבור.
"אזרחי ישראל יכולים לדעת שיש מי ששומר להם על החופים"
בהחלטתה נקבע, כאמור, כי על מוסדות התכנון לדרוש כתנאי למתן היתרי בנייה בסביבה החופית, בתוכניות שקדמו לחוק החופים וחלה עליהם תמ"א 13 (בין השנים 1983 ל-2004), הותרת רצועה של 100 מטר חופשיה מבנייה - שתימדד מקו גובה 75 מטר.
אשר למלון סאן, כיון שהעותרים פנו לבית המשפט רק יותר משנה לאחר שהחלו בבנייתו, והבנייה התקדמה, הובהר שאין מקום להרוס אותו. עם זאת, בית המשפט הורה כי ההיתר שניתן למלון יבוטל בתוך שנתיים, אלא אם במהלך תקופה זו יינתן היתר על ידי המועצה הארצית לתכנון ובנייה.
עו"ד אסף רוזנבלום, ראש המחלקה המשפטית באדם טבע ודין, אמר בעקבות פסק הדין כי "מדובר בפסיקה תקדימית וחשובה, המבקשת להבטיח כי 100 המטרים של רצועת החוף בישראל אכן תישמר לטובת הדורות הבאים ולא תוקרב לטובת אינטרסים נדל"ניים צרים".
ראש תחום תכנון באדם טבע ודין, יעל דורי, הוסיפה כי "בית המשפט ראה לנגד עיניו את הציבור ואת הדורות הבאים, וקיבל החלטה שמציבה רף חדש בהגנה על החופים. אזרחי ישראל יכולים לדעת שיש מי ששומר להם על החופים".