המשפט שחותם את הפרק של מור 'אישה אחת שלא חוותה אורגזמה' חותם חלק גדול ממהות כל הסדרה 'אישה אחת'. בסוף הפרק הזה, מור מקשרת בין החופש והלגיטימציה לדבר על מיניות ובין החופש והלגיטימציה ליהנות בפועל ממיניות. לכאורה, אם השיח על מיניות נשים יהיה לגיטימי ופתוח, סביר להניח שגם הנאה וסיפוק מיני בקרב נשים יהיה הרבה יותר לגיטימי ופתוח. אבל במקרה של מור, זה לא מספיק.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
"זה השם השני שלי 'מור אנאורגזמית אשכנזי'", כך היא וחברותיה מכנות אותה בהומור. זה בחוץ, זה פתוח, וזה בסדר להודות בכך. אבל עדיין זה לא משליך על הפתיחות והשחרור הלכה למעשה. מור לא מצליחה להתחבר ליצרים ולאיבריים המיניים שלה. היא לא אוהבת סקס, לא נהנית מסקס, מעדיפה להימנע מזה כמה שיותר גם עם בעלה ואבי ילדיה, ובטח עם עצמה. אז נכון שהיא מדברת על זה, אבל זה לא משנה את התוצאה.
כשקיימתי עם מור האמיתית את הריאיון (מור זהו שמה הבדוי), היה לי מאוד חשוב להבין אותה כדי להצליח לגלם אותה ולספר את סיפורה באופן האותנטי ביותר שאוכל. למה אישה בת 40 פלוס, בלי שום עבר שכולל טראומות מיניות, בלי בעיות פיזיולוגיות, אמא ל 3 ילדים, נשואה 12 שנה, מעולם לא חוותה אורגזמה בחייה?
זה בטח לא סיפור שיכול היה לקרות לגבר.
עוד בוואלה!
כשהיא חשפה בפני סיפורים מהילדות ומהחינוך שספגה מהוריה, הבנתי. השיח הספציפי שקיימו הוריה סביב נושא המיניות לאורך ילדותה, עדיין פועם בראשה ומשפיע עליה גם היום, כאמא וכאישה. היא סיפרה לי כך:
"יש לי אמא ש "ששששש" הכל "שששש" כל הזמן, ואני בדיוק ההפך מזה. זיכרונות ילדות של "אסור לגעת", "אסור להתקרב", היא הבריחה את החבר הראשון שלי על ידי זה שהיא התקשרה לאימא שלו לוודא שאנחנו לא מסתגרים בחדר. מצד שני אני, הצורת ריקוד שלי, השפת גוף שלי, הצורת דיבור שלי תמיד הייתה מאד פתוחה, כשניסו להביך אותי בשיחות מיניות, תמיד הייתי עונה הכי זול, הכי שם.
גם עם עצמי, לא היה לי את היכולת, הקטע של המגע, של האצבעות , וגינלי... לא יכולתי. אני רק רואה את ה" נונונו ואת ה "אסור" ואת ה "לא בסדר" ו "את לא ואת לא ואת לא" וזה יושב, וזה מוביל. וזה יפריע לי כמו באמת אחת שנאנסה לפני יומיים, ברמת "האמאלה" ברמת "התלך" , ברמת הסלידה אפילו. והגעתי לסקסולוגים, ועוד סקסולוגית, אמרתי יאללה זרמו. אין טראומה מינית, לא נאנסתי, לא הותקפתי, לא שומדבר."
כששאלתי את מור איך היתה לה חווית הצפייה בפרק שלה היא כתבה לי כך:
"פרק על משהו בחיי? והרי- אני מרכז היקום ... הכל סביבי, סביב הרגשות והחוויות שלי.. לא ברור אם זאת אמירה נרקסיסטית, פילוסופית או ילדותית, אבל לא אחת המנטרה הזאת 'מזדמזמת' לי בראש וגורמת לי לתהות איך ייתכן שלא כל הסדרות וספרי הטיפים לחיים מבוססים עלי. ועכשיו, אחרי ההקדמה הזו - אני בעיקר חייכתי. ההבאה האמיתית, ה"לא מצוייצת ומתחנפת" של המיניות שלי (והיעדרה) גרמו לי לזקוף את הראש אף יותר מבדרך כלל (מן פילאטיס מנטלי שכזה)...
לא משנה כמה העולם ייתקדם ויתפתח- השיח על מיניות נשית יהיה משהו מהונדס כחלק משיעור ביולוגיה/כישורי חיים, או לחלופין משהו מהוסה בחדרי חדרים. היכולת לדבר על ההתפתחות המינית שלי בלי פילטרים, בלי ציקצוקי לשון וגילגולי עיניים ולאחר מכן לקבל שיקוף כל כך פשוט ואותנטי- הנה מתנה."
קרדיטים:
יוצרת הסדרה ושחקנית - נילי צרויה
תסריטאיות (ע"פ ראיון אמיתי) - מיכל גסנר ונילי צרויה
בימאית - מיכל גסנר
מפיקות - לינור לביא ונילי צרויה
צלמת - נעה שחם
עורכת - תמרה ממון
מעצבת וידאו פתיח - נטע כהן
מאפרת ומעצבת שיער - אינגריד זיברט
בובה - דבורה צפריר, בית ספר לתיאטרון בובות ודרמה
שיר פתיחה - מאיה בלזיצמן ומתן אפרת, 'שיר קדמשנתי'