הכי רחוק מת"א: מכת המוות של המסעדנים בפריפריה

לפני כ-6 שנים הקימו אוריה רייך ואייל גרד את פאב "הברך" שבמצפה רמון. בתקופה זו לא ניתן היה אפילו להחליף מילה עם רייך וגרד, שבימים כתיקונם היו מארחים ישראלים ותיירים מכל העולם. רוב הקהל הגיע לאירועי אסטרונומיה באזור ונהנו בפאב מהופעות חיות, אוכל, בירה וחברה טובה.

החל מה-17 במרץ הפאב, כמו יתר העסקים בתחום , חדל לעבוד במשך חודשיים וחצי. "15 עובדים יצאו לחל"ת", אומר גרד, "לאחרונה שבו 8 לעבודה ולאור המצב וחוסר הוודאות אנו נאלצים לפטר חמישה".

בתחילת הסגר הראשון זוג היזמים בחר שלא לשקוע במרה שחורה, והחליטו לנצל את התקופה להתארגנות ובניית תכנית עסקית חדשה, לשיפוץ המקום ובניית תפריט. רייך מספר: "עד שהרגשנו שאנו שוב חוזרים לדרוך על הקרקע ואחרי שהתארגנו לפתוח מחדש, שוב נשמטה הקרקע מתחת לרגלינו. כולנו, כל המסעדות והברים, באותה הסירה, אך לעסקים פה, בפריפריה, קשה פי כמה. פאב כמו שלנו לא יכול להישען על תושבי מצפה רמון, אנחנו מתבססים בעיקר על תיירות פנים וחוץ, ועכשיו, הכול פשוט נעצר".

אייל מצטרף: "התכוננו לאפריל, לחג הפסח שהיה צריך להיות חודש מצוין מבחינת תיירות ואחרי ששיפצנו לפני כשנתיים את המקום. רק ב-2019 התחלנו להרוויח סופסוף, ומצאנו את עצמנו חבולים מהסגר ומכל אותן הנחיות מבולבלות שמשתנות בין רגע כמו בקפריזיות מטורפת. יש תחושה אמיתית של בעלי העסקים שהדברים לא באמת מנוהלים שם למעלה. אנחנו נשארנו בחזית ללא שום סיוע ועזרה".

אוריה תוהה: "תגיד, איך מענק חד פעמי של 3,500 שקל מהמדינה יציל את העסק שבנינו כל כך הרבה זמן? מענק מביך. המקום שלנו הפך לאבן שואבת לכל מי שמגיע הנה. מצפה רמון זה 'פאב הברך' ו'פאב הברך' זה מצפה רמון".

פאב הברך, הר בוקר 10/1 מצפה רמון

בפתחת ניצנה, סמוך לבסיס "קציעות" ו"שבטה", נמצאת מסעדה על גלגלים שזכתה לכינוי "המשאית" ובשמה הרשמי - "טעם במדבר". יש שיגידו שהמיקום נמצא בסוף העולם וכמו לקוח מתוך "גבעת חלפון אינה עונה", אבל מדובר בסך הכול בנסיעה של פחות משעתיים.

את "טעם המדבר" פתח השף ניר אלקלסלסי , 38, לפני כחמש שנים, כשעבר עם אשתו ושני ילדיו ממרכז הארץ למושב כמהין שבנגב. בשנים האחרונות המסעדה זכתה להצלחה רבה. עד שעות אחר הצהריים המאוחרות המקום פעל כמסעדה ובשעות הערב העניק שירותי קייטרינג והסעדה לאירועי שטח. למקום הגיעו חיילים, מילואימניקים, מטיילים ועוברי אורח שראו ב"משאית" תחנת מעבר קבועה. "בימים שבשגרה היו מגיעים מדי שבוע שני אוטובוסים של מטיילים בני הגיל השלישי שהגיעו לעשות אצלנו עצירה לארוחת צהריים", מספר ניר, "היו לי הזמנות לאירועי בר מצווה וחתונה חצי שנה קדימה, כך שהרגשתי שאנחנו על הגל. העסקתי חמישה עובדים ואת אשתי לפני הקורונה וכעת נותרנו אני ושני עובדים. בתחילת השנה הגעתי למצב שבו החזרתי סוף סוף את ההשקעה, הכול היה נראה יציב. עד שהגיעה הקורונה וחיסלה גם את העסקים במדבר".

עכשיו, כשהאזור דליל, העסק בסכנה. "אני לא מקנא במסעדות בתל אביב ואזור המרכז, כאלו שמשלמות ארנונה של עשרות אלפי שקלים, ומנסות לקחת אויר בין אישור פתיחת מסעדה להנחיה של סגירה, שמשתנות כל רגע", מסכם ניר, "אבל פה זה שונה. שם יש מסה קריטית של אנשים, והאזור שלנו בנגב זקוק לתיירות פנים וחוץ כמו לחמצן".

הוא לא מגלה אופטימיות יתרה: "עם כל ההנחיות המשתנות לימים לבקרים כבר הפכתי לאדיש. שמישהו יסביר לי את העניין של לתת מענק שווה לכולם, לעשירים ועניים כאחד. שכן שלי, למשל, בן 50 פלוס, אומר בעצמו שאין לו צורך באמת ב-2,000 שקל שהמדינה העניקה לו. הפיתרון היה צריך להגיע בצורה של השלמת הכנסה בהשוואה להכנסות העסק משנה אשתקד. גם אני, כמו רבים, עשיתי בגל הראשון המון משלוחים, אך גם הכסף של האנשים פה בפריפריה הולך ומצטמצם. מנה עיקרית של שתי תוספות + סלט ולחם ב-42 שקל זה היום מותרות. אנשים בוחרים לבשל בבית".

"טעם במדבר" - 054-4228731

שלמה דוידוב, 52, נשוי, אבא ל-3 ילדים ו-4 נכדים, פתח לפני למעלה מ-4 שנים את מסעדת "אולטרה" במצפה רמון, אוכל ישראלי וקווקזי במחירים סופר אטרקטיביים.

"עד לפני שנה המסעדה פעלה גם בסופי שבוע, עד שהציעו לפני להפוך אותה למסעדה כשרה למהדרין והחלטתי לעשות את המהלך", מספר דוידוב, "השקעתי הון תועפות. עכשיו עם הקורונה חטפתי זפטה רצינית. אם עוד הייתה עבודה בסופ"ש, עכשיו צמצמתי בכלל את ימי העבודה. שלושה חודשים הייתי בבית. לפני הקורונה הלך נפלא. הגיעו תיירים, משפחות ישראליות, וכל אחד מצא את סגנון האוכל שהוא אוהב. בקיצור, הקורונה דפקה את המסמר האחרון בארון הקבורה של העסק. כולם יודעים שבפריפריה עוד יותר קשה לשרוד, וכשמגיע דבר כזה כמו הקורונה זה פשוט להיות או לחדול".

"אולטרה" - הר בוקר 8, מצפה רמון.

מי שירד לנופש באילת מכיר או אפילו קפץ עם החברים והמשפחה למסעדת הבר "ברביס", דיינר בר שהפך במרוצת השנים למוסד של ממש בעיר ואהוד במיוחד על קהילת אוהבי ההמבורגרים. את המסעדה הקימו לפני כ-17 שנה דנה מאור ושותפה ליאור פייקן. מאור, רואת חשבון במקצועה המנהלת במקביל למסעדה גם חברה לראיית חשבון, אחראית בעסק על הצד הפיננסי. היא משתפת כי בשנים האחרונות "ברביס" כבר הפכה למסעדה יציבה: "הרגשנו שכעת, בשנתיים האחרונות, יכולנו לנוח על זרי הדפנה ולקצור את פירות ההשקעה. כשהגיעה הקורונה, אף אחד לא ידע לפני מה אנו הולכים. תחילה הייתי ערוכה בפני אי וודאות ותכננתי קדימה שבועיים עד חודש - מה לקצץ, ממה להוריד, האם לקחת הלוואה מקרן מדינה. ברגע שאי הוודאות נמשכה והפכה לחלק משגרה, כשלא היו הנחיות ברורות, אז גם במציאות של חוסר ודאות, עם כל התסריטים שהכנו, לא עמדנו בהנחיות הסותרות והמשתנות של הממשלה לגבי פתיחה וסגירה של מסעדות".

מאור מבקשת להדגיש: "כולם חייבים להבין, במיוחד היושבים שם למעלה, שפה באילת פסח נחשב לחג קריטי במיוחד. מדי שנה מסעדות כמו שלנו לוקחות בחשבון ומתכננות שחודשים כמו ינואר עד מרץ יהיו חודשים שבהם התנועה דלילה, אבל אפריל מפצה על התקופה ביג טיים. לכן, גם לספקים אנו משלמים בהתאם בחודש הזה. גם לגבי תעסוקה לעובדים שלנו, אנו נאחזים בשיניים כל החורף עד שיגיע אפריל. מכיוון שאילת מתבססת בעיקר על תיירות וכשכל הביצים בסל אחד, מגיפה כזאת לא מספקת לנו אלטרנטיבה. אין לנו באילת את המסה הקריטית שקיימת במרכז הארץ, שם יש פיזור רחב יותר של אוכלוסייה הטרוגנית. עשירים ימשיכו להגיע למסעדות או יזמינו אוכל עד הבית וכנ"ל לגבי המעמד הבינוני. אבל פה, זו אשכרה גזירת מוות".

מאור כועסת על התנהלות הממשלה כלפיה וכלפי חבריה מהתחום: "יש תחושה שהממשלה עושה הכול כדי לא לסייע ומפעילה בירוקרטיה, שמקשה וכובלת את העסקים בשלשלאות ולא מאפשרת לנו לזוז. תראו את כל הטפסים שצריך למלא באתר הממשלה, בסוף הוא קורס ועד שסוף סוף מילאת את כל הטפסים ביסודיות, שולחים לך מייל שקיבלת רק 70% ממה שביקשת בפועל. אין שום מסמך הסבר למה ומדוע, מה הרציונליות שמאחורי ההחלטה".

היא מציינת כי לאור העובדה שהיא מתפקדת כבעלת עסק, אך גם בכובעה הנוסף כרואה חשבון לעסקים, יש לה יכולת לראות את המערכת הממשלתית בצורה רחבה, ונחשפת לאטימות של מוסדות השלטון והמס. "שלא תבין, הפקידים הם סופר נחמדים ואמפטיים, אך הם מודים שלצערם הם לא יכולים לסייע וכי גם הם לא קיבלו תשובות ממקבלי ההחלטות בדרגים הבכירים".

כששאלנו את מאור מה לדעתה היה אפשר לעשות אחרת היא השיבה: "הדבר הבסיסי והמרכזי שהממשלה הייתה צריכה לעשות הוא ליצור אמון בין מערכת השלטון והעם, בין העסקים למדינה. היה ראוי שהמדינה שזוכה לקבל תגמולים ומיסים מהעסקים הקטנים מדי חודש תדע לתת מענה גם ביום שחור. הרי אני לא מרמה אותם, משלמת תמיד בזמן ונותנת מקדמות. כשיש חוסר הם יודעים לקחת את הכסף. עכשיו, בשעת משבר, הייתה להם הזדמנות לייצר אמון עם בעלי עסקים שיש להם גם משפחה וילדים, יכלו להגיד: "קחו כסף, אחר נתחשבן", כמו שקורה במדינות אחרות. במקום זה ממררים לנו את החיים מבלי להבין שהמחיר של חוסר ניהול שלטוני יגבה מחיר מכולנו, יפגע בכלכלה וכמו תמיד יחזור אלינו כבומרנג".

ברביס, פארק אופירה, תרשיש 19 אילת