איש תמיר ורהוט ניצב לפניך, מחייך חיוך מאוזן לאוזן. הוא רק בן 81, בשיא אונו, וגאה כל כך לומר שהוא מנהל, ביד רמה ללא שותפים, את מפעל ארט יודאיקה, המפעל הגדול בארץ לתשמישי קדושה ואמנות יהודית מעוצבת. זהו גבי אקשטיין, איש העסקים והאמן, כאשר שני העולמות מתערבבים בו במערבולת חיובית ואופטימית.
"אני מאוד גאה לספר שבסגר האחרון חגגתי את יום הולדתי ה-81", אומר גבי, יום הולדת שמגולל עימו הרבה מאוד היסטוריה, "אני בן לזוג הורים שהגיעו ממזרח אירופה והשתקעו בתל אביב. מגיל צעיר כולם הבינו שניחנתי בכישרון למשחק ושירה וקבלתי תפקידים ראשיים במסיבות הסיום, משם קצרה הייתה הדרך והתגייסתי ללהקת גייסות שריון, שם הופעתי יחד עם נסים עזיקרי ז"ל, תרצה אתר ואחרים.
"אני מאוד אוהב לספר את הסיפור של תרצה אתר. יום אחד, במהלך אחת החזרות, הופיעה לצידנו מעין "בובולינה" בשמלת פסים בכחול ולבן, בדומה לדגל יוון. היא נראתה כמו סינדרלה חלומית וכל הבנים הסיטו מבטם לכיוונה. בהפסקה שאול ביבר הבמאי סיפר לנו שזו בתו של נתן אלתרמן האגדי וכי שמה הוא תרצה אתר. אנחנו התנהגנו אליה מאוד יפה ואלתרמן, שהיה מרוצה מהיחס לו זכתה בתו, החליט לכתוב לנו שיר במיוחד, היה זה השיר המפורסם 'אליפלט', מעין אתנחתא דרמטית ועצובה בתוך המופעים המשעשעים. תרצה אתר נבחרה לשיר את הסולו וכעת ניתן לספר שכולנו היינו מאוהבים בה, אך היא אכזבה את כולנו".
לאחר השחרור נעמי פולני גייסה את גבי להרכב הראשון של להקת התרנגולים ואז בדיוק הוא קיבל הצעה לתפקיד ניהולי, לנהל את הנמל - עסק של תבלינים שהיה בקשיים. "החלטתי לוותר על עולם ה'שואו ביזנס' ולהתמסר לעסקים, הבנתי שרק ככה אוכל להתעשר", הוא נזכר.
ובכל זאת, הוא לא עזב את קריירת הבידור לחלוטין. הוא הספיק בשנות ה-60 להופיע במועדון השעות הקטנות הנודע, בצפת, שם התוודא לשייקה לוי, שאת פריצת הדרך שלו עשה בתרנגולים והפך לחברו. האהבה לעולם הבידור הביאה את אקשטיין להצטרף להרכב של "צחוק בצד" לצידו של מושיק טימור, חיים פולני ובבה גלזר למשך 17 שנים, במהלך שנות ה-60 וה-70.
"בבוקר הייתי כולי ספון בים התבלינים, מכרתי אותם בשווקי תל אביב. בערבים נהגתי להופיע. השילוב בין שני העולמות יצר אצלי תחושה נפלאה של ביזנס אנד פלז'ר. הקורלציה ביניהם יצרה הרמוניה ושלמות".
גבי משחזר כיצד פגש את מי שבעתיד ישנה את פני עולם הבידור בישראל. "יום אחד הופענו במלון בנתניה והיה שם מתופף בן 16 שהוקסם מאיתנו. קראו לו יהודה ברקן. שם פגשתי אותו לראשונה והתיידדנו. לפני מספר שנים הוא הגיע אלי במקרה למפעל של ארט יודאיקה על מנת לרכוש מספר פריטים. כאשר הופעתי מולו, הוא הופתע ושאל אותי מה אני עושה כאן. צחקתי ועניתי לו שבמקרה אני הבעלים של המפעל. כמובן שנתתי לו את הפריטים שבחר במתנה, כי הקשר אמנם נותק, אבל נותר חזק. כל כך הצטערתי לשמוע על מותו".
אקשטיין החליט למכור תבלינים לסיטונאים, ישירות לחנויות, והגדיל את מגוון המוצרים עד שחברת הנמל הפכה למפעל מצליח. הוא עבר להתגורר עם משפחתו ברמת אפעל, שם נולדו ארבעת ילדיו. "בגיל 45 הבנתי שיש לי הרבה כסף, אישה אהובה שאותה פגשתי בלהקת השריון, ילדים מהממים ובית גדול, והחלטתי למכור את חברת הנמל. מבחינתי הגיע הזמן לנוח על זרי דפנה, אבל השתעממתי".
הרעיון העסקי החדש הגיע פשוט מאוד מתוך תחביב, אוסף של מיניאטורות וחפצי אמנות ייחודיים. "הבנתי, לדוגמא, שכיפות נמכרות במחירים מופקעים, החלטתי למצוא מקום בו ייתפרו כיפות בסריגה מוזלת, דבר שהוביל אותי אל נבכי סין וכך הוזלו מחירי הכיפות. מכאן הכול כבר היסטוריה.
"הקמתי בית מלאכה וביחד איתו את חברת ארט יודאיקה. כמו אז גם היום אנחנו מעצבים באמצעות מעצבים שלל מוצרים והייצור נעשה בהודו ובסין. המכירה נעשית בארץ ובחו"ל לסיטונאים בלבד, לא ליחידים. הבנתי שמהעסק הזה אני לא פורש, העסק מילא את כל עולמי והבנתי היטב שאמנות מאפשרת פרנסה ראויה ביותר. היום מייצרים בארט יודאיקה כ-4000 מוצרים שמתאימים למגוון רחב מאוד של קהלים , לקהל החרדי, הדתי והחילוני".
בתחילת תקופת הקורונה נראה היה שעולמו יתמוטט עליו, מאחר ששני הסקטורים אליהם היה קשור, דת ותיירות , נפגעו קשה מהמגפה העולמית. הסחורה שמגיעה ברובה מסין התעכבה , ספקים עצרו את עבודתם, החנויות החרדיות בניו יורק וברחבי ארצו הברית היו סגורות עם סוגר ובריח, אין בא ואין נכנס.
"לא נלחצתי בתחילת עידן הקורונה, מאחר שידעתי שהחרדים לא יוכלו לוותר על המוצרים, היות וזה לחם חוקם. הם נזקקים לתשמישי הקדושה לקיום המצוות היומיומיות. החלטתי לא להפסיק לרגע לעבוד וכשראיתי שכל הלקוחות החלו למכור מוצרים אונליין מאוד נרגעתי. הבנתי שעלי לצעוד קדימה ויהי מה. הרגשתי גם אחריות עצומה לעובדים הנאמנים שלי ולכן לא ויתרתי לרגע. ידעתי שמחירי המוצרים יעלו".
היום גבי מאוד אופטימי. הוא יודע שבכל פינה בעולם נמצא היהודי שנזקק למוצריו, וכמובן שימצא מי שיהיה מוכן לשלם עבור מוצרי יודאיקה חדשים ומרעננים. כעת ברור לו שבקרוב מאוד צלחות הפסח, גביעי אליהו הנביא, כיסויי המצות ועוד ייהפכו למצרכים נדרשים ביותר והוא נערך בהתאם.
החיוך לא מש מפניו. הוא יודע שהחוש העסקי מפעם בו עדיין בכל רמ"ח עצמותיו למרות גילו, והוא שמח מאוד שלמרות היותו חילוני מובהק, המורשת הביאה לו את ההצלחה האמיתית בחייו.