"כשמנכ"לים מודיעים על התייקרויות בתקשורת, זה תיאום מחירים"

שם: ח"כ אלכס קושניר, יו"ר ועדת הכספים. בן 43.

מי אני: משתדל להיות שקול ולספור עד עשר לפני שאני מקבל החלטות.

שורשים: משפחתו של אבא עברה מפולין לעיר דרוהוביץ' באוקראינה, עיירה יהודית קטנה. לסבא היה מפעל לייצור טלפונים, ההיי טק של אותה התקופה, וסבתא ניהלה חנות.
סבא, מהצד של אמא, היה קצין בהנדסה קרבית, לחם במהלך המלחמה נגד הגרמנים. סבתא, ניצלה מהמצור על לנינגרד, שם אמא שלה נפטרה מרעב, וגידלה את אחיה הקטנים.

הם נפגשו אחרי המלחמה וגרו בגבול רוסיה וסין, עד שסבא פרש מהצבא והם עברו לקריבוי רוג, עיר תעשייתית אפורה, עם מפעלי ברזל ומפעלים כימיים באוקראינה, שם קיבל דירה מהצבא. אמא סיימה שם מכללה לריקוד והתקבלה ללהקה בדרוהוביץ' - ושם הכירה את אבא, שהיה מהנדס נפט.

הילדות שלי: נולדתי בדרוהוביץ', בן יחיד. בגיל שנתיים עברנו לקריבוי רוג, לגור ליד סבא וסבתא. כשהייתי בן שמונה ההורים התגרשו. הם קראו לי לחדר וסיפרו לי ביחד ובשבילי זה היה רעם ביום בהיר, כי לא היו ריבים בבית. אבא עבר לאודסה ובשנת 1989 היגר עם אשתו החדשה לארה"ב. מאז הוא בסן פרנסיסקו. שמרנו על קשר.

אמא התפרנסה מהוראת ריקוד ובקושי הרוויחה. בגיל 12 התחלתי לעבוד בשוק ליד הבית כסבל בסופי שבוע וככה שרדנו. בשנת 1992, סבא, הקצין, החליט לעלות לארץ. בדיעבד גיליתי שהוא אסף בהיחבא גזירי עיתון על הניצחון של ישראל בששת הימים ויום כיפור.

ציונות: רק בכיתה א' גיליתי שאני יהודי. כשהמורה הקריאה רשימה של הילדים עם שם, שם משפחה ולאום, כמו שהיה נהוג שם, הלאום שלי היה יהודי. הייתי בשוק ושאלתי את אמא מה זה בכלל יהודי. היא וסבא סיפרו לי על הדת ועל ישראל. היו לי הרבה חברים לא יהודיים, וכשהתחילו גילויי אנטישמית וקראו לי "יהודי מסריח" ו"יהודון" השתמשתי בכישורי הפיסיים כדי למגר אותה...

עליה לישראל: הייתה מאוד מהירה. סיימתי לימודים במגמת פיסיקה ומתימטיקה בכיתה ח' במאי באוקראינה, ובספטמבר 92' כבר היינו בדרך לארץ. הייתה אז מלחמה ביוגוסלביה. כשהגענו לשדה התעופה בקייב, המרחב האווירי נסגר, הינו כלואים שם, בלי יכולת לצאת, 24 שעות והגענו לקראת כניסת השבת.

אני זוכר את משב הרוח החם בפנים עם הנחיתה בארץ ואת המלון בנתניה שם היינו לילה, עד שהגענו לאשקלון. אמא עבדה בנקיון ואחרי שנה וחצי התחילה ללמד התעמלות וריקוד. אני עבדתי במפעל שימורים, בשדה אבטיחים והעבודה הכי טובה שלי הייתה באיסוף אשפה. הייתי קם מוקדם, עושה משמרת של שעתיים והולך לבי"ס.

איפוס: הייתי בכיתה ט', בלי שפה ובלי שורשים. שם הייתי יהודי וכאן רוסי. באוקראינה הייתי תלמיד טוב וכאן לא הבנתי שום דבר, רק את הקללות. הייתי ספורטיבי מאוד, עשיתי היאבקות, אגרוף תאילנדי, שיחקתי כדורגל, וחודש אחרי שהגענו לכאן התחלתי לעבוד בהובלות. בסוף השנה הראשונה שלי בארץ הודיעו לי בבית ספר שאני לא ממשיך שם. אני ואמא התחננו שיתנו לי עוד הזדמנות והסכימו להשאיר אותי בכיתה ט'.

זה איפס אותי. הייתה לי מורה מדהימה בשם יפה צרפתי, שגיבתה ודחפה אותי. סיימתי בגרות של 10 יחידות מחשבים, מתימטיקה, פיסיקה ואנגלית מוגברות בציונים טובים. רציתי להיות פיסיקאי. כל חיי נמשכתי לפיסיקה ועד היום, שכנגמר לי הכוח לתקציבים אני פותח ספר או אפליקציה וצולל לעולם הזה ובכל פעם נדהם איך אנשים הצליחו לחשוף את המנגנונים שעומדים מאחורי הדברים.

שב"כ: רציתי להיות קרבי ובגלל שאני בן יחיד, לחצתי על אמא כדי שתחתום על הסכמה ועליתי ללבנון. התגייסתי באינתיפאדה השנייה, הייתי מ"פ, עשיתי שירות מדהים, אבל מה שחיבר אותי למדינה היה רצח רבין. האירוע המטלטל הזה גרם לי לנסות להבין איפה אני חי באמת.

התקבלתי ללימודי פיסיקה בטכניון ובעברית, אבל בגלל שהייתי חייב לעבוד, התפשרתי על כלכלה והצטרפתי לשב"כ כאיש שטח, בהתחלה כסטודנט ואחר כך במשרה קבועה ביחידה סודית, ובמקביל עשיתי תואר שני במנהל עסקים עם התמחות במימון בקריית אונו.

אלונה: אשתי, עובדת בקשרי חוץ באוניברסיטת ב"ג. אחרי שסיימתי קשר ארוך, אמרתי לעצמי, למה שלא אנסה להכיר באינטרנט וכשראיתי את התמונה שלה התחלנו להתכתב, נפגשנו, אחרי שלושה חודשים הבנו שזה רציני, והתחתנו אחרי שנה וחצי. אנחנו גרים באשקלון ויש לנו ילדה.

קריירה: אחרי שמונה שנים עזבתי את השירות, וחודש וחצי אח"כ גילינו שאנחנו בהריון. התחלתי לעבוד בחברה ליצוא בטחוני ואז הציעו לי להיות סמנכ"ל תפעול של תחנות הדלק "גולף" בגיאורגיה. עברנו לשם עם ילדה בת חצי שנה ונשארנו חמש שנים. כשהחברה נמכרה, עברתי להיות נציג הג'וינט בבלארוס ובדצמבר 2014 חזרנו לארץ והצטרפתי לישראל ביתנו.

פוליטיקה: אחרי 12 שנים במערכת הביטחון, שבהן אתה עושה משהו גדול למען המדינה, ואחרי הפעילות למען העם היהודי בג'וינט, הרגשתי צורך לפעול למען אחרים. הייתי במקום ה-17 ברשימה של ישראל ביתנו לכנסת ה- 20 ולא נכנסתי פנימה. עבדתי בחברת אשראי חוץ בנקאי, וכאשר ישראל ביתנו חזרה לקואליציה, עברתי את המיונים והתקבלתי לתפקיד מנכ"ל משרד הקליטה תחת סופה לנדבר, ואז ביקשו ממני לעמוד במקביל בראש "נתיב".

כיהנתי בשני התפקידים שנה - וכשליברמן התפטר ממשרד הביטחון והמפלגה יצאה מהקואליציה, נשארתי מנכ"ל בלי שר, ונתניהו היה הבוס הישיר שלי ובכלל לא היה מודע לקיומי. כשיריב לוין מונה הוא פיטר אותי אחרי שלושה ימים, בלי חפיפה ובלי כלום, למרות שהיינו לפני תקציב. בכל מקרה, שישה ימים אחר כך הוא עזב וגלנט התמנה במקומו. שוב רצתי בבחירות ברשימה, כבר שנתיים שאני בכנסת ועמדתי בראש ועדת המשנה לחיילים בודדים.

ועדת הכספים: לא ביקשתי מליברמן שום דבר, רק היה חשוב לי שתקום ממשלה. יש בתפקיד הזה אחריות על כסף ציבורי ומדיניות מוניטרית ולכן אני שם כל כולי. במהלך העברת התקציב ניהלנו דיונים משמעותיים וענייניים, ניסיתי להימנע מכותרות צהובות ולהפוך את הוועדה למקצועית.

בין חברי אופוזיציה שבאו לעבוד, היו חלק מהצוות ותרמו מהניסיון שלהם לתהליך, גם אם הצביעו נגד והיו כאלה, כמו דודי אמסלם, שהגיעו כדי לעשות פרובוקציות ולצלם סרטונים ואחרי שלוש דקות הוצאו החוצה.

גפני: קודמי בתפקיד. האופן שבו הוא תיפקד בוועדה היה תלוי במצב הרוח שלו. כשהיה ענייני, הוא התגלה כמלא ידע, שיש מה להקשיב לו, פרלמנטר עם הרבה שנות ניסיון.

פגיעה בחרדים: כשנגמרים הדיונים לגופו של עניין, מתחילים הדיונים לגופו של אדם ויש הרבה גזענות ודעות קדומות שפורצות החוצה, ואני מנסה לשים לזה סוף. אני נמצא בקשר עם גורמים בחברה החרדים שרוצים להיות חלק ומנסים להשיג דברים.

העברנו 1.17 מיליארד לאברכים, שיש בהם גם חובשי כיפות סרוגות. זה מגיע מתוך הבנה שיש אנשים שמשרתים בצבא והופכים לקצינים בכירים, שהולכים ללמוד בישיבה ובסוף השירות משתלבים בשוק התעסוקה ומגיעה להם תמיכה.

העלאת שכר חיילים: הבטחנו שזה יקרה ב-2023. אני לא מקבל את הקמפיין נגדנו, כאילו לא אכפת לנו מחיילי הסדיר, כי בפעם האחרונה שהשכר שלהם עלה היה כשליברמן היה שר הביטחון.
מענק הרמטכ"ל: לא הוספנו כסף, אלא הפכנו מנהג שהיה בקריצת עין למשהו שנמצא על השולחן, גלוי לכולם, ולכן לא יהיו יותר משחקים.

כספים קואליציוניים: לא אידיאלי ועדיף שזה היה נכנס לבסיס התקציב. השינוי הוא שהכל שקוף, כל שקל מגיע לתקנה המוגדרת במשרד ממשלתי, ולחברי הכנסת אין יכולת להשפיע על מימוש הכסף. עיקור החתולים קיבל רק שישה מיליון שקלים לשנה ובסוף הוא שומר על הסביבה.

אני רק מזכיר שנתניהו נתן לעיקור חתולים בעבר חמישה מיליון וזה לא הפריע לאף אחד. אפשר להסתכל על הכספים האלה כדרישות קואליציוניות כמו זו של ישראל ביתנו, למיגון הצפון והדרום, או להעלאת קצבת הקשישים.

העברת כספים לחמאס: פייק ברמה הכי נמוכה. הכסף לא מגיע למפלגה או עמותה, אלא למשרדי הממשלה ומפוקח על ידי החשב הכללי וכל שומרי הסף האחרים.

עליית מחירים: להגיד שזה התחיל בגלל המס על המשקאות הממותקים והחד פעמי, זו דמגוגיה. העלייה נובעת ממשק סגור עם חסמי יבוא ומניעת תחרות, עודף רגולציה ובירוקרטיה, ובאמת, העלות העודפת על עסקים היא בלתי נסבלת. התחרות בארץ מאוד מוגבלת ודבר לא נעשה להגביר אותה על ידי הממשלה. נחמד לבוא אלינו בטענות אחרי ארבעה חודשים, אבל בתקציב יש פתיחה לתחרות, הורדת הרגולציה ורפורמות שמטרתן להוריד את יוקר המחייה.

אנחנו נמצאים במקום התשיעי ביוקר המחיה בעולם. זה ישמע אבסורד, אבל בפינלנד הענבים עולים פחות מאשר בישראל והסיבה היא ריכוזיות ושוק חסום. אנחנו ניתן למשק לפרוח, ואחרי שהרפורמות יכנסו לתוקף, נבחן את מה שקורה חודש בחודשו. לממשלה ולכנסת יש את הכלים שלהן להפעיל לחץ על עסקים שמעלים מחירים.

חקירת רשות התחרות: היות שאין לי פרטים על החקירה, אני לא יכול להתייחס אליה, אבל לא צריך להיות חוקר כדי להבין, שכאשר מנכ"לים מודיעים על התייקרויות בתקשורת, זה תיאום מחירים. ב-2014 רשות ההגבלים בראשותו של דיויד גילה, פרסמה חוות דעת שקבעה שהצהרה פומבית היא תיאום מחירים ומשום מה היא נגנזה. אם מסתכלים על הדו"חות הכספיים של החברות שמעלות מחירים, עם הרווחים והבונוסים, זה מקומם.

פנאי: במעט הזמן שיש לי אני מטייל עם הכלב שלנו, מרס, נמצא עם אשתי, ומשקיע את הזמן בילדה, ששרה ומנגנת ולומד איתה. לפעמים אני גם מספיק לקרוא קצת ספרים.

צופה פני עתיד: פוליטיקה לא יציבה מעצם מהותה. אני נמצא כאן כל עוד אני תורם ויש בוחרים שרוצים בי. בכל מקום שבו אני נמצא, אני נותן את כל כולי. כרגע זה בוועדת הכספים ואני לא פוזל לשום מקום אחר.

הריאיון המלא עם ח"כ אלכס קושניר, יתפרם גם בגיליון "עסקים" של מעריב, ו', 12.11