טאץ'-דאון בשורה התחתונה

מאת יהושע שגיא, סן פרנסיסקו

אולי זאת החמדנות של אל דייויס, אולי אופיו כעושה צרות עם קבלות. בכל מקרה, המשפט שניהל הבעלים של אוקלנד ריידרס נגד הנהלת ליגת הפוטבול חשף נתונים מדהימים על הרווחים של הקבוצות. אמריקה מנסה להחליט אם יש אמת בנתונים שהתגלו, או שהבעלים הם אכן פילנטרופים כפי שהם מבקשים להציג זאת.

בית המשפט כבר אמר את דברו

תארו לעצמכם מה היה קורה אם לוני הרציקוביץ', למשל, היה מגיש לבית המשפט תביעה על מיליארד דולר נגד ההתאחדות לכדורגל, מפני שזו אילצה את הקבוצה שלו לשחק ברמת גן ולא בבלומפילד, או להיפך. תארו לעצמכם מה היה קורה אם בגלל המשפט הזה היו נחשפים הסודות הכספיים הכמוסים והסודיים ביותר של יעקב שחר, משה תאומים, מאיר שמיר, רובי שפירא ודומיהם. סודות שילמדו אותנו אם הם באמת פילנטרופים טובים שכל דאגתם ומטרתם לפעול לטובת הציבור, או שבעצם הם עושים עסקים גדולים ומרוויחים מהספורט יפה מאוד.

סודות שיסבירו אם התענוג הזה של הספורט באמת עולה להם הון עתק, אם הוא בכלל עולה להם? סודות שיבהירו כמה כסף הם באמת העבירו מכיסם לקבוצות שבבעלותם, כמה הרוויחו או הפסידו. ומה שמרתק הרבה יותר: למה הם בכלל קונים קבוצות, ואם הם לא מרוויחים כסף מהבעלות על הקבוצה אזי מה הרווחים האמיתיים, גלויים או נסתרים, שיש להם מכל העסק הזה?

אם אתם לא מסוגלים להאמין שתרחיש כזה אכן יכול להתרחש בישראל, דעו כי זה בדיוק מה שקרה בפוטבול האמריקאי. הספורט האמריקאי הפופולרי והנצפה ביותר, שמגיע לשיאו באירוע הגמר השנתי בו אפילו נשיא ארצות הברית שובת מכל מלאכה כדי להתמקד בשאלה הגורלית מי הקבוצה שתנצח בסופרבול, עומד באחרונה בעין הסערה.

אין אולי ספורט בעולם שמגלגל סכומי עתק כמו שיודע הפוטבול האמריקאי. זו תעשייה עתירת ממון שבזכותה מיליארדי דולרים מחליפים ידיים. זר שמגיע לארצות הברית נזקק לזמן ממושך עד שהוא מצליח להבין מה כל כך סוחף בפוטבול, אבל כשאתה נכנס למכוניתך לטיול משפחתי של סוף שבוע, אתה מגלה מהר מאוד את כוחו האמיתי של המשחק.

כמעט על כל משטח דשא לאורך הטיול שלך תמצא המונים - גברים, נשים וטף - משחקים פוטבול, לבושים בגדי ספורט בצבעים הססגוניים של המועדון האהוב עליהם. באוניברסיטאות שמכבדות את עצמן יש קבוצות פוטבול איכותיות, וגם הסטודנטיות משקיעות את כישוריהן הספורטיוויים בריצה לטאצ'דאון, ללמדך שפוטבול הוא ספורט לכולם, ממש לכולם.

תעשיית ענק

סביב הפוטבול התפתחה תעשיית ענק, שהמשחק עצמו הוא רק חלק אחד ממרכיביה, אולי אפילו לא העיקרי. את הכל מוכרים בתעשייה הזו בסכומים שיש בהם הרבה אפסים. זכויות שידור נמכרות לכמה שנים מראש תמורת מיליארדי דולרים (ב-1998 נמכרו זכויות השידור עד שנת 2005 בסכום אגדי של 17.7 מיליארד דולר), פרסומות בפוטבול עולות הון עתק (יותר מחצי מיליון דולר ל-30 שניות בסופרבול), כרטיסים נחטפים עוד לפני תחילת העונה, התעשייה של המוצרים הנילווים (כדורים, חולצות, כובעים, קלמרים, מציתים, עטים, תכשיטים, שעונים ומה לא) משגשגת, שלא לדבר על שירותי ההסעדה של עשרות אלפים בכל איצטדיון לפני, בעת ואחרי המשחק. ועוד לא הקפנו את כל מי ומה שמגלגל הרבה כסף בזכות הפוטבול.

הכל היו עסוקים השנה, כרגיל, במשחקי הקבוצות ובתוצאות הליגה, עד שהגיח שוב אל דייויס, הבעלים של קבוצת אוקלנד ריידרס, הנחשב כבר שנים לילד הרע של הפוטבול האמריקאי. כבר לפני 19 שנה הגיש דייויס תביעה וזכה ב-35 מיליון דולר, ועכשיו הוא החליט לצאת לדרך פעם נוספת.

הוא הגיש תביעה על סך מיליארד דולר נגד הנהלת ליגת ה-NFL ובה טען כי חיבלה בתכנית של קבוצת ריידרס להעביר את משחקיה לאיצטדיון החדש שהוצע לה בלוס אנג'לס. ריידרס כבר שיחקה בלוס אנג'לס בין השנים 1982 עד 1994, אבל הנהלת הליגה אילצה, לטענת התביעה, את הקבוצה לחזור ולשחק באוקלנד, ביתה המקורי.

מאחר שללוס אנג'לס אין קבוצה בליגת הפוטבול, טענה התביעה (פרטי התביעה בקטע נפרד), נגרמו לריידרס נזקים כבדים ועל כן תבע דייויס מהנהלת הליגה מיליארד דולר. ביום שני דחו המושבעים ברוב של 9 נגד 3 את תביעתו של אל דייויס וריידרס.

על פי עדויות שנשמעו במשפט, ההכנסות המקומיות של ריידרס בשנת 1997 - במידה שהקבוצה היתה משחקת באיצטדיון החדש בלוס אנג'לס - היו צריכות להסתכם בלא פחות מ-99 מיליון דולר, עובדה שהיתה ממקמת את הקבוצה, תיאורטית, במקום הראשון בטבלת ההכנסות המקומיות.

באוקלנד, לעומת זאת, היו לריידרס רק 29 מיליון דולר הכנסות מקומיות והיא דורגה במקום ה-19. הכנסות מקומיות מוגדרות ככסף ש"נסחט" מהצופים בלבד רק בתחומי האיצטדיון (כרטיסים, שתייה, אוכל וכו').

במהלך המשפט נחשפו בפעם הראשונה בהיסטוריה של הפוטבול כמה מהסודות העסקיים הכמוסים ביותר של כל הקבוצות. יש לציין שעד למשפט הזה הצליחה ליגת הפוטבול לשמור בקנאות ובהצלחה מוחלטת על חיסיון טוטאלי של כל הנתונים העסקיים של כל 31 קבוצות הליגה.

מעולם לא נחשפו בפומבי ההוצאות וההכנסות של הקבוצות, וברור כי אף קבוצה לא היתה יכולה לדעת, או לקבל, את הנתונים העסקיים של יריבותיה. "שום מועדון לא יכול לקבל את הנתונים הפיננסיים של מועדון אחר", העיד במשפט נייל אוסטרייאן, מי שהיה בעבר נשיא ה-NFL.

נראה כי לא מעט בזכות החיסיון הטוטאלי הזה, עלה עם השנים ערכן של קבוצות הפוטבול בצורה כל כך דרמטית, שדומה לה היתה רק העלייה המטורפת של שנות השיא העליזות במניות הטכנולוגיה וההיי-טק. כדי להמחיש את העלייה הדרמטית, הנה נתון פוקח עיניים: בתחילת שנות השישים עלה זיכיון לרכישת קבוצת פוטבול כ-600 אלף דולר. בשנת 1993 כבר שולמו 140 מיליון דולר.

גאונות שיווקית

ב-1998, מחיר הזיכיון לקבוצת קליוולנד עמד על 476 מיליון דולר, ובשנת 1999 הצליחה הנהלת הליגה לפתות את איש העסקים רוברט מאקנייר לשלם 700 מיליון דולר תמורת קבוצת יוסטון, שתתחיל לשחק בשנת 2002.

הנתון הזה פשוט מדהים, לא רק בגלל העובדה שהוא משקף עליה של 47% מהמחיר ששולם שנה קודם תמורת קליוולנד, אלא ג