מזנבים בזנב

כריס אנדרסון, עורך מגזין Wired לשעבר, הוא ממציא הביטוי "הזנב הארוך". הזנב הארוך הוא מודל עסקי המבוסס על המצאי האינסופי שחנויות אינטרנטיות יכולות להציע.

על פי התזה של אנדרסון, אותה הוא מפרט בספרו החדש The Long Tail, יבוא יום שבו הפריטים שלכאורה לא מצדיקים מקום על מדפי חנויות ישתוו קולקטיבית למכירות של הפריטים שנמצאים גם היום בחנויות. כיום אנו חיים בעולם בו יש באמזון ספר שהוא מקום 2 מיליון במכירות. אף חנות ספרים לא אינטרנטית לא היתה מחזיקה את הספר הזה, מכיוון שאף חנות ספרים לא אינטרנטית יכולה להרשות לעצמה להחזיק מצאי בסדר גודל כזה.

מעבר לכך, בשנים האחרונות היתה בחנויות ספרים, מוזיקה ו-DVD מגמה חזקה לכיוון מלאי גדול של מספר מצומצם של רבי מכר על חשבון ספרים שנמכרים פחות. חנויות כמו אמזון וחנות הסרטים Netflix הופכות את המגמה הזאת על פיה.

הספר של אנדרסון הוא רב מכר, ולכן לא מפתיע שכתב הוול סטריט ג'ורנל לי גומז טרח לכתוב מאמר ארכני ועתיר סטטיסטיקה שנועד להפריך את הטענות של אנדרסון.

גומז כותב שעל פי הבדיקות שלו, אחוז קטן יותר מהספרים והסרטים יוצר הכנסה גדולה יותר מאי פעם. אם פעם 10 אחוז מהמוצרים היו אחראיים ל-50 אחוז מההכנסות, הרי שכיום אחוז אחד מהמוצרים אחראי ל-50 אחוז מההכנסות.

אנדרסון משיב לטענות האלה בבלוג שלו, באמירה שאחוזים הם הרבה פחות רלוונטיים כיום מאשר בעבר. בחנות של מאה אלף פריטים, אחוז אחד שווה למספר מוצרים גדול פי עשרה מאשר 10 אחוזים בחנות של אלף פריטים. המצאי העצום שיש בחנויות כמו אמזון ונטפליקס הופך את העיסוק באחוזים לבעייתי.

בעיני, אין ספק שתופעת הזנב הארוך שרירה וקיימת. כצרכן, עצם העובדה שקל כיום למצוא יצירות של אמנים שפעם היה בלתי אפשרי למצוא ספרים או דיסקים שלהם, מצביעה על האימפקט של התופעה. ולא ניתן להתכחש לכך שחנויות כמו נטפליקס, iTunes ואמזון מרוויחות לא מעט ממוצרים שלעולם לא היו מגיעים למדף בעידן שלפני האינטרנט.