אתמול החל בצפון סוף השבוע הראשון שאחרי המלחמה. הצימרים עמדו ריקים במשך כמעט כחודש, אבל הדי הפיצוצים מתחילת השבוע, נבלעים עכשיו בתוך עונת התיירות של אוגוסט. בדלפקי השכרת הצימרים הטלפונים מצלצלים, וכבר בסוף השבוע הזה יגיע לכאן זרם ראשון של תיירים. חלקם באים כדי "לשקם את הצפון" בכספי חופשתם, אחרים באים לאסוף שברי רקטות, אך כנראה שהסיבה האמיתית שמשותפת לכולם, היא הרצון לנוח ולנקות מהראש את הרעלים שהצטברו בזמן המלחמה.
בדרך לכאן, קשה שלא להעיף מבט אל צידי הכביש, לחפש את חורי הרקטות שראינו בעיתונים. הכבישים נראים בדיוק אותו הדבר, השריפות כבר לא משתוללות והצפון חוזר לעצמו: שקט, שלו ורגוע. אבל ברגע שמתמכרים לשקט ותוהים אם בכלל היתה כאן מלחמה, עובר בנתיב הנגדי זוג כלי שריון שמזכיר בשניה אחת את המציאות. הטלוויזיות ותחנות הרדיו עדיין מעבירות שידורים מיוחדים מאולפנים בצפון, כאילו מתקשים להיפרד, אבל הידיעה "הציבור מתבקש להכנס למקלטים", התחלפה באחת נינוחה יותר - "הציבור מתבקש להתרחק מנפלי רקטות".
המזגן מתקשה להשתלט
המסעדות עדיין ריקות. המלצרית מנקה את השולחנות מגרגרי אבק בני חודש ומתנצלת בחיוך: "אין לנו מיץ תפוזים, במשך חודש לא היו כאן ספקים". היא שמחה לשמוע שהחלטנו לבוא בספונטניות. שיבואו עוד, היא מקווה, גם בשביל הטיפים, ובעיקר בשביל הבית.
החדרים כאן עוד חמים. המזגנים פועלים כמו שצריך, אבל כשחדר עומד ריק במשך חודש בשמש של הקיץ, למזגן קשה להשתלט עליו באופן פתאומי.
"אין מה לפחד יותר, שקט כאן", אומרת תיירת שהגיעה אתמול. "אם יפלו קטיושות, תמיד אפשר לעלות לאוטו ולברוח הביתה".
למפעילי האטרקציות, לוקח קצת יותר זמן להתרגל לשקט. מרכז-קנדה עוד סגור, הלונה-גל נפתח מחר, אבל הקיאקים היו פתוחים כבר אתמול. אתרים אחדים פותחים במבצעי הנחות, להבהיר לישראלי דרך הכיס שכבר לא מסוכן כאן.
בין הרהיטים הכפריים והנוף, כמעט לא זוכרים את תחילת השבוע. הרמז היחיד לכך הוא החיוך הקצת-רחב-מדי של בעלי הצימרים, שפספסו חצי קיץ, אבל שמחים לחזור לעניינים. "איפה המקלט?", אנחנו שואלים, רק ליתר בטחון. בעלת הצימר עושה פרצוף ועונה: "הוא שם, אבל מי בכלל צריך אותו".