הפסדתם בבורסה? הישועה כנראה לא תגיע מביהמ"ש

טבח בגמלאות חיפש קצת עניין בחיים והחליט להשקיע בניירות ערך. ההחלטה עלתה לו הרבה כסף - הוא הפסיד מאות אלפי שקלים תוך פחות משנה. הגמלאי ורעייתו, לקוחות זה 40 שנה של בנק אוצר החייל, תבעו את הבנק בגין ההפסד בטענה שנציגיו פיתו אותם להשקיע באפיקים ספקולטיביים. אחת מפקידות הבנק העידה במשפט כי הלקוח "אמר שהוא רוצה פלפל בתיק, שהתיק לא יזחל, שיהיה אקשן - אלה היו המלים שלו".

במשפט נמצא כי הגמלאי ניהל עשרות שיחות עם יועצי ההשקעות וביצע מאות פעולות מכירה וקנייה של ניירות ערך. הבנק הציג במשפט תמלילי שיחות של היועצים עם הגמלאי, שהראו כיצד הוא מתנהל באופן הפוך מהמומלץ לו, מתעקש לרכוש מניות במגמה הפוכה למגמת השוק ומשקיע ביורו חרף הצורך בהצמדה לדולר לאור תוכניתו לרכוש דירה.

שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב מיכאל תמיר דחה באחרונה את תביעת בני הזוג. "ככל שבחר הבעל על דעת עצמו להיכנס להשקעות ספקולטיביות יותר, אין להטיל את האחריות לכך על נציגי הבנק - כל עוד הזהירו את התובע מפני הסיכונים הכרוכים בהשקעות אלה", כתב השופט.

אגב, לא היה ברור אם בני הזוג חתמו על הסכם ייעוץ השקעות. השופט קיבל את עמדת הבנק, שהוכיח כי ייעוץ אינו אפשרי בלא הקלדה ממוחשבת של הסכם כזה - אף שלא הוצג במשפט ההסכם עצמו.

לא פשוט לנצח בנק או בית השקעות בתביעה. הגוף הפיננסי חמוש בכל מה שצריך כדי להדוף את התובע: הקלטות של שיחות, החתמה על ייפוי כוח וייעוץ משפטי צמוד של משרד גדול.

אז מה בכל זאת מביא אנשים פרטיים להגיש תביעה כזו? התשובה טמונה ביחס סיכון-סיכוי שהמשקיע המופסד רואה לנגד עיניו. בישראל לא מקובל להטיל הוצאות משפט ריאליות (שעשויות להסתכם במאות אלפי שקלים) על תובע שהפסיד - כך שכדאי לתובע שהפסיד 0.5 מיליון שקל לסכן עוד כמה עשרות אלפי שקלים שבית המשפט עלול להטיל עליו. על הגמלאי חובב הסיכונים, למשל, הטיל בית המשפט הוצאות משפט בסך 40 אלף שקל.

קושי נוסף שניצב בפני משקיע מתוסכל שמנסה להוכיח את תביעתו נובע מהקשר בין סיבה לתוצאה - בין פעולת הברוקר להפסד בתיק. מתברר שאפילו הרשעה בפלילים של יועץ ההשקעות שייעץ בלי שהיה לו רישיון מתאים אינה מובילה לניצחון המשקיע.

ב-2005 תבע גמלאי בזק בשם יצחק לוי את מגדל שוקי הון בגין הפסדים שנגרמו לו בחשבון ההשקעות. תביעה זו היתה שונה מתביעות הקושרות ליועץ רשלנות או חריגה מהרשאה. לוי תבע בשל עילות משפטיות המוגדרות בחוק הפרת חובה חקוקה, הפרת חוזה והפרת חובת נאמנות - וכל זאת בשל העובדה שליועץ, נפתלי מנדלוביץ' (מנדי), לא היה רישיון ניהול תיקים.

לקראת פרישתו מבזק השתתף לוי בהרצאה של מנדלוביץ' על השקעת כספי פרישה וחסכונות. מנדולביץ' ניהל בעבר את מכללת ביזפורטל, וכיום הוא מנכ"ל בית הספר מגמות, שמעביר קורסים בסיסיים בשוק ההון. לוי התרשם ולאחר ההרצאה פנה למנדלוביץ' והוסכם שהוא ינהל בעבורו כספים בחשבון במגדל.

לוי הפקיד 825 אלף שקל בחשבון ההשקעות וייפה את כוחו של מנדלוביץ' לבצע פעולות בשמו. שווי התיק קפץ תוך כמה חודשים ל-1.5 מיליון שקל, אבל בהמשך החל לרדת, עד שהגיע ב-2002 ל-143 אלף שקל. רק אז נזכר לוי לבטל את ייפוי הכוח.

התביעה האזרחית שהגיש לוי התבססה על הרשעה פלילית של מנדלוביץ', שניהל 20 תיקי השקעות בלי רישיון. ב-2009 נדחתה תביעתו של לוי. בית משפט השלום בתל אביב קבע כי ההפסדים של לוי, בסך 1.2 מיליון שקל, נבעו מאירועים חיצוניים שהשפיעו על כלל שוק ההון בתחילת שנות ה-2000.

עוד קבע בית המשפט כי לא הוכח קשר בין היעדר הרישיון לירידה בשווי התיק. נהפוך הוא: לוי ידע כי כספו הושקע בקרנות שאינן נחשבות סולידיות. על הכיוון הספקולטיבי היה יכול ללמוד גם מהרווחים המהירים שהניב לו התיק בתחילת הדרך. במשפט התברר כי ללוי הוצע לצאת מהקרנות, אבל הוא קיווה שהירידה היא זמנית.

פרשה מוכרת יותר בתחום תביעות משקיעים היא זו של אלי ארוך, שקיבל ב-2006 פסק בורר חלומי של 95 מיליון שקל בתביעה נגד כלל פיננסים. ארוך הוכיח לבורר כי לא בוצעו פעולות שדרש לבצע ב-99'. הפרשה היתה רוויית פיתולים וחקירות פליליות. פסק הבורר בוטל ובהסכם פשרה קיבל ארוך 5.7 מיליון שקל בלבד. עורכי הדין שלו קיבלו 3.5 מיליון שקל נוספים.

המנצח האמיתי בפרשה, אגב, היה ידידו לשעבר של ארוך, דוד שילוח המכונה ה"צל", שקיבל 14.2 מיליון שקל מכלל בעבור חציית קווים ומסירת מידע מפליל אודות זיוף מסמכים לכאורה בהליך הבוררות של ארוך.

עו"ד גד טיכו ממשרד כספי, שייצג את כלל ובדרך כלל מגן על תאגידים גדולים, אומר כי המשבר הפיננסי הוביל משקיעים רבים לחשוב על דרך השגת פיצוי. באופן כללי, לדבריו, מעטים מגיעים לבית המשפט, כי הגישה העקרונית של השופטים היא לא להתערב בהליכים כלכליים ולקבוע רשלנות בהתנהלות בית ההשקעות. "אלא אם כן", הוא מדגיש, "היתה חריגה מהוראות".

טיכו: "בתי המשפט לא אוהבים את הרעיון שמצד אחד אדם שהשקיע בהשקעה ספקולטיווית מרוויח, ואז אין לו טענה, וכשהוא מפסיד, הוא בא לחפש כיס עמוק להיפרע ממנו. ככלל, בתי המשפט מתייחסים לבורסה כסוג של קזינו: אם אדם בוחר להמר והכדור לא נפל בגומה שהוא רוצה - אז מדוע שיבוא לבית משפט?

"בית משפט חושש לקבוע מתי השקעה היא נכונה. למשל, אג"ח של אפריקה נחשבה סולידית ודורגה בדירוג גבוה. בדיעבד המשקיעים הפסידו את מרבית כספם. השאלות הכלכליות הסבוכות הן מתי היה צריך לממש את התיק, ובית המשפט אינו מוכן להיכנס לסוגיות כאלה", מסביר טיכו, ומזכיר כי גם התביעות נגד חברות הדירוג נדחו, אף שאלה כשלו כישלון חרוץ במשבר העולמי האחרון.

טיכו: "אם יש הפרה ברורה של הסכם. נניח שקבעתם כי רק 30% מהתיק יהיה מנייתי ומשום מה כל התיק היה מנייתי. זה מקרה קלאסי שבית המשפט יתערב לטובת המשקיע".

עו"ד ישראל בודה ממשרד שרגא בודה, שייצג את בנק אוצר החייל בתביעה שהגיש הטבח הגמלאי, מסביר את הקושי לנצח את התאגיד: "התביעות הן קשות להוכחה, כי ברוב המקרים המשקיעים מעורבים באופן אישי - הם מבצעים את הפעולות ולא נותנים לבנק לבצע את הפעולות. היועצים הקלאסיים בבנק לכל היותר יגידו 'אנו ממליצים על אפיק השקעה כזה או אחר'. בדרך כלל הבנקים לא הולכים בכיוון של הכתבת האפיק, אלא של המלצה כללית".

קושי נוסף שניצב בפני התובע הוא תיעוד השיחות. בודה מבהיר כי ההקלטה מתבצעת בדרך כלל במוקדים הישירים ובמוקדי ההשקעות של חדרי העסקות. "רוב המשקיעים עובדים עם יועצי השקעות, ואלה אינם מקליטים. עם זאת, הם מתעדים את עיקרי השיחה. בתי משפט נוטים לתת אמון בתרשומות שנעשות בזמן אמת". לדבריו, מי שמגיע למוקד ישיר או לחדר עסקות יודע מה הוא רוצה לעשות - ו"אין מדובר בגברת כהן מחדרה שמבקשת ייעוץ".

לכל כלל יש יוצא מן הכלל. בית משפט השלום בתל אביב חייב ב-2008 את מגדל שוקי הון ואת החברה הבת, החברה המרכזית לשירותי בורסה, לפצות משקיע בכ-24 אלף שקל בגין אחריותן החלקית להפסדיו.

ב-2000 פתח רוני טווקולי חשבון במגדל שבו השקיע כ-119 אלף שקל. תוך כמה חודשים הוא הפסיד את כל כספו, ואף נותר חייב 16 אלף שקל, בעיקר בעסקות עתירות סיכון בבורסה של ניו יורק (רכישת חוזים עתידיים ומכירה בחסר של מניות צ'ק פוינט).

טווקולי תבע 200 אלף שקל ממנשה מטלון, פרילנסר בחברה לשירותי בורסה שניהל את השקעותיו, ומהחברות, בטענה כי ביצעו בחשבונו "פעולות מסוכנות במיוחד בלא הרשאה מפורשת כנדרש בחוק וללא הודעה לתובע, תוך מתן אשראי מוגזם מעבר לכל פרופורציה ובלי שהיו לו ערבויות וביטחונות". החברות טענו כי הן רק צינור לביצוע הוראות הלקוח ואינן אמורות לנהל את התיק או לפקח עליו.

במשפט התברר כי למטלון אין רישיון ייעוץ השקעות וניהול תיקים, וכי הוא כונה בחברה המרכזית "משווק", שמקבל עמלות בעבור גיוס לקוחות. שופטת בית משפט השלום בתל אביב נורית רביב קבעה כי מטלון הועסק במעמד לא ברור, בלי שהחברה תטרח לבדל את פעילותה מפעילותו. בפועל, בוצעו פעולות מסוכנות על פי הוראות מטלון.

השופטת ציינה כי המסמכים שעליהם חתם טווקולי מבלבלים, ומשחקים לטובתו. עוד קבעה השופטת כי תקנון הבורסה (כנוסחו אז) חייב חבר בורסה להתנות את העבודה עם מנהל תיקים בהסכם כתוב ובקבלת ייפוי כוח מהלקוח ובו פרטים מזהים.

מגדל והחברה המרכזית חויבו רק ב-25% מסכום הקרן שהשקיע טווקולי. "ברור שהתובע אינו יכול לתלות בנתבעות את האשם העיקרי בהפסדיו", כתבה השופטת רביב. "התובע פנה להשקיע בשוק ההון ואישר בחתימתו שבכוונתו לעשות גם עסקות בעלות אופי מסוכן". שני הצדדים עירערו על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

עו"ד רונן עדיני, שמייצג בדרך כלל תובעים: "למרות הקושי, לא אחת ניתנו פסקי דין לטובת המשקיעים שסבלו הפסד, ולעתים הגיעו הצדדים לידי הסכמי פשרה". לעתים, הוא מוסיף, מתקבלות הפשרות לפני שמוגשת תביעה לבית משפט.

היתרון הבולט של בית ההשקעות או הבנק בפשרה היא הסודיות, שאינה מאפשרת לציבור לדעת כמה כסף הצליח התובע להוציא מהגוף הפיננסי. כך, במקרה לא מייצג חויבה החברה המרכזית להשיב ללקוח, שיוצג על ידי עדיני, 150 אלף שקל, לאחר שהתברר כי נגבו עמלות שלא כדין במסגרת מה שכונה "חיבוץ". הכוונה למקרים שבהם הברוקר מבצע פעולות סרק בחשבון הלקוח של קנייה ומכירה של אותו נייר, באותו מחיר, כשהמטרה היחידה היא גביית עמלה מהלקוח בלי שללקוח יש רווח כלשהו.

עדיני ממליץ למשקיע הטיפוסי להגדיר את צרכיו מול מנהל התיקים מבחינת מטרת ההשקעה, רמת הסיכון הרצויה וטווח הזמן של ההשקעה. "הלקוח צריך לשתף את מנהל התיקים גם בתוכניותיו וגם בציפיותיו, כדי שניתן יהיה לתכנן בהתאם את מדיניות ההשקעה. למשל, אם לקוח רוצה בעיקר לשמור על ערך הכסף, כי זה כסף שמיועד לרכישת דירה לבן שמתחתן, אז צריך לומר את זה למנהל התיקים - כלומר, תיק סולידי עם סיכון נמוך ביותר", מפרט עדיני. "להבדיל, אם מדובר על כסף עודף, שמיועד להשקעה, והלקוח יכול ורוצה ליטול סיכונים, גם את זה צריך לומר".

עדיני: "אם לקוח רצה תיק ש-80% ממנו מושקע במניות, אז ברור שאם הבורסה ירדה, וכל המדדים ירדו בתקופה מסוימת, הרי שרק הגיוני שגם התיק של אותו לקוח יירד - וזה לא מעיד על רשלנות מנהל התיקים. רשלנות תהיה רק אם, למשל, בתקופה שבה כל המדדים בבורסה עלו, ואילו התיק ירד, ורק כשהפערים בין התיק לשוק הם גדולים במידה ניכרת, ואין להם הסבר הגיוני".

החוק מחייב להגדיר בכתב את מדיניות ההשקעות של הלקוח. חשוב גם לבדוק באתר רשות ניירות ערך אם למנהל התיקים יש רישיון ואם הוא מבוטח. לא פעם, מספר עדיני, מנהלי תיקים פועלים באמצעות חברות קיקיוניות שהם פותחים וסוגרים, ולכן קשה להגיע אליהם. בהתאם לכך, לדבריו, כדאי לבדוק היטב מול מי חותמים את הסכם ההשקעה.

"אם החברה שמנהלת את התיקים היא כזו המנהלת גם קרנות נאמנות, חשוב לאסור במפורש על מנהל התיקים לרכוש בעבורו את קרנות הנאמנות של אותה חברה. אחרת, יש כאן ניגוד עניינים מובנה, וכספו של הלקוח לא יושקע על פי שיקולים עניינים - אלא ישרת את צורכי בית ההשקעות", מסכם עדיני.