לא רק הכבאים: הענפים החיוניים והמוזנחים

ארז גלר, פרמדיק במד"א, חתר בחמישי שעבר בקיאק במי הים מול חיפה, מנסה להירגע מעט אחרי שבוע של שירות מילואים מפרך. השלווה הסתיימה באופן לא צפוי, כשהבחין ברקיע הכחול משתנה לנגד עיניו. "פתאום ראיתי עמוד עשן מעלי, וענן בצבע חום כיסה את השמש. שטתי בחזרה לחוף, התקשרתי למוקד ואז אמרו לי על השריפה. לא האמנתי שתוך פחות מחצי שעה ארוץ בחזרה לכרמל, אל תוך האש, ובוודאי שלא האמנתי שתוך שלוש-ארבע שעות האירוע ייהפך לקטסטרופה שכזו". גלר אחראי על נהגי האמבולנס ועל הפרמדיקים במרחב חיפה. את הציבור הישראלי הוא פוגש בדרך כלל באסונות פרטיים כמו תאונות דרכים או התקפי לב, ולעתים רחוקות יותר באירועים המוניים, כמו מלחמת לבנון השנייה או האסון הנוכחי בכרמל. לדבריו, בימי שגרה הציבור לא תמיד מבין מי הם אנשי מד"א שבאים לעזרתם: נהגי אמבולנסים ופרמדיקים שעובדים במשמרות מסביב לשעון. "רבים לא יודעים מה זה פרמדיק. כשאני בא לאירועים אומרים לי - 'אז מה, אתם מתנדבים'. אני לא עושה את העבודה בשביל ההכרה של אף אחד, אבל לפעמים זה צורם".

אם כך חשים עובדי מד"א, לא קשה לשער מה מרגישים כבאים, עובדים סוציאלים, אחיות בתי חולים, סוהרים או עובדים ברשויות מקומיות, שרק באסונות מסוג זה נחשפים לעין הציבורית, בניגוד לימי השגרה שבהם הציבור, כמו גם הממסד, לא מגלה עניין בהם ובעבודה שהם עושים. בשנים האחרונות הם גם מתקשים יותר ויותר לספק את השירות הנדרש מהם.

המצב הכלכלי במד"א טוב יחסית, בעיקר בזכות תרומות, אבל רמת השירותים הציבוריים, ככלל, מידרדרת והולכת למרות התרעות חוזרות ונשנות. האזהרות על מצב שירותי הכיבוי החלו כבר ב-1998, כשדו"ח ועדת גינוסר קבע שמכבי האש יתקשו להתמודד בעתיד עם שריפות גדולות ביערות. ביולי 2007 פירסם מבקר המדינה דו"ח על מערך כיבוי האש ובו הצביע על מחסור בציוד ובמטוסים לכיבוי שריפות ועל תקנים לא מאוישים. מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס הודיע עם שוך הלהבות כי יפרסם תוך כמה ימים דו"ח מפורט שיבחן אם תוקנו הליקויים מ-2007. מדבריו המרומזים, וממה שנראה בשידורי הטלוויזיה, אפשר היה להסיק שדבר לא השתנה מאז. המצב עגום במיוחד בהשוואה בינלאומית - בישראל יש כבאי אחד ל-7,000 אזרחים, לעומת כבאי אחד ל-1,000 אזרחים בממוצע בעולם המערבי.

"שנים התרענו על המצב הזה, אבל אף אחד לא הקשיב. אפשר היה לשנות את מצב שירותי הכבאות מזמן, ותוך כדי כך גם לשפר את התדמית של שירותי הכיבוי, שכיום סובלים מפוליטיזציה קשה בשל השייכות לרשויות המקומיות", אומר רחמים תשרה, פנסיונר של מכבי האש ולשעבר יו"ר איגוד הכבאים הארצי.

ההידרדרות ברמת השירות הציבורי נובעת מתהליכים שונים שהתרחשו בשני העשורים האחרונים: ראשית, הונהגה מדיניות של קיצוץ בתקציבי שירותים, ולאור זאת הופרטו מערכות ציבוריות. כיום, לדוגמה, המדינה משתמשת בשירותיה של חברת פרטית, כימניר, לכיבוי שריפות מהאוויר. התוכנית הכלכלית של 2003 היתה אחת מאבני הדרך בתהליך זה. בנימין נתניהו, אז שר האוצר, המשיל את משל "השמן והרזה": השמן הוא המגזר הציבורי, שהצטווה לעשות דיאטה חריפה. במקביל, לא נעשתה רפורמה בשירות הציבורי, כך שהוא נותר גוף ביורוקרטי מאובן המקשה על הממשלה ליישם החלטות.

"יש סתירה בין מדיניות הפרטת השירותים הציבוריים לבין הצרכים של אזרחי המדינה", אומר פרופ' דני גוטוויין, היסטוריון חברתי מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה. "ההסתה נגד השירות הציבורי היא דבר שישראל משלמת עליו מחיר. לפני כמה ימים ראינו את מופע הצביעות הגדול של נתניהו כשהוא הודה לכבאים, לשוטרים ולאנשי מד"א. אבל זה אותו המגזר הציבורי שאת תקציבו הוא קיצץ, זה השמן המפורסם שבו הוא התעלל. פתאום הוא מודה לו?"

גם מי שיחלוק על גישתו של גוטוויין ויסביר שלפחות חלק מהקיצוצים היו נחוצים בתקופה ההיא, יסכים שמצבה של הביורוקרטיה הישראלית הוא בגדר שערורייה. "אנחנו נמצאים במשבר משילות קשה, לא נעשו שום רפורמות במגזר הציבורי בישראל זה 30 שנה, שום דבר כדי לחזק את המינהל הציבורי ולצמצם את הביורוקרטיה", אומר פרופ' דייב נחמיאס, מומחה למדיניות ומינהל ציבורי מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, "חייבים לטפח את נותני השירותים בשכר, בתגמולים, בהשתלמויות, ולאמן אותם בסיטואציות של משברים קשים. זה לא קורה, כי יישום הוא העקב האכילס של המדיניות הציבורית בישראל. הממשלה העבירה החלטה בנוגע לשירותי הכבאות, שר הפנים אלי ישי אמר שהוא כתב מכתבים, אבל בשטח לא קרה כלום. זה רק תסמין אחד של מחלה שזקוקה לטיפול מעמיק ורציני".

לדברי נחמיאס, היעדר רפורמה מקיפה בשירות הציבורי ישליך גם על התמודדותה של ישראל בשעת אסון. "לנבחרי הציבור אין תמריץ לבצע רפורמות, וכשיש תמריץ, הממשלות מתחלפות בתדירות גבוהה. השלטון המקומי, לצערנו, חלש ותלוי בשלטון המרכזי כך שהוא לא יכול להיות מענה למשברים.

"חייבים לטפח תפיסה כמו בכל מדינה אחרת בעולם. צריך לחשוב כיצד נערכים מראש לשעת חירום, ובפרט למשברים סביבתיים. את הדברים האלה צריך לתכנן באופן מסודר עם גורם מרכזי אחד, שיש לו את הכוח ליישם החלטות ושיודע למנוע מצבים מראש, ולא רק להתמודד עמם. אם היה גורם מרכזי שיודע שיש צורך בתחנת כיבוי אש בעוספייה ובדליית אל כרמל, האסון הזה לא היה קורה. ברור מאליו שלא היה מתרחש מצב שבו מטוס מדווח על שריפה קטנה, ובמשך שעה וחצי דבר לא זז. חייבים לחשוב עכשיו על עיצוב מדיניות לקראת האסונות הבאים. בנוגע לרעידת אדמה, למשל, מה המדינה עושה? כמעט כלום. זה הזמן להתעורר".

גידי גרינשטיין, מנכ"ל מכון ראות העוסק בין השאר בהיערכות המדינה למצבי חירום, מעדיף מנגד להסתכל על הכוס המלאה - המדינה מצליחה להיערך למצבי חירום, גם אם היא לא יודעת כיצד למנוע את היווצרותם מראש. לדבריו, לאחר מלחמת לבנון השנייה חל שיפור משמעותי בהיערכות לחירום: פיקוד העורף חוזק, הוקמה רשות החירום הלאומית, ומשרדי ממשלה שונים שיפרו את היערכותם לחירום.

עם זאת, מודה גרינשטיין, יש עוד הרבה מקום לשיפור. "לא נעשה מאמץ שיטתי לרתום את החברה האזרחית ואת העמותות שפועלות בה לשיתוף פעולה במצבי חירום, דבר חשוב במיוחד בעידן שבו המדינה מעבירה יותר ויותר אחריות למגזר השלישי. את זה צריך לעשות במקביל לחיזוק מערך העורף האחראי מטעם המדינה למענה במצבי משבר וחירום", הוא אומר.

ציבור נוסף שאזרחי ישראל נחשפו אליו בשבוע שעבר הוא סוהרי בתי הכלא, ש-37 מהם, צוערי קורס קצינים, נספו באסון, כשהיו בדרכם לפנות את כלא דמון שבכרמל. שניים מההרוגים שירתו קודם לכן בבית הסוהר דקל שליד באר שבע. לדברי רב-כלאי אורלי קרמר, מנהלת אגף בדקל, בעתות חירום כגון רעידות אדמה או נפילות טילים, פינוי בית כלא הוא משימה דחופה שאותה צריך למלא בזמן קצר ולשם כך נשלחת תגבורת.

גם במהלך השגרה, עבודת הסוהר היא לא בדיוק פיקניק. דו"חות של הסנגוריה הציבורית מהשנים האחרונות תיארו מצב בלתי נסבל של צפיפות ותנאי כליאה קשים בבתי הכלא. האסירים הם הנפגעים העיקריים מהמצב, אך הוא משפיע בעקיפין גם על הסוהרים שעובדים עמם. כיום, המצב טוב יותר בחלק מבתי הסוהר, אבל באחרים יש עוד הרבה מקום לשיפור. ואולם מה שמטריד ברמה עמוקה יותר הוא הידיעה שהציבור לא מתעניין במה שקורה בין כותלי בתי הכלא. "סוהר מתעסק עם החצר האחורית של מדינת ישראל", אומר עופר לפלר, לשעבר דובר שירות בתי הסוהר. "אף אחד לא רוצה לראות את העבריינים מול הפרצוף שלו. אנשים אומרים 'מה שלא בפרונט שלנו, תעזוב אותנו מזה'. זו הסוגיה הקשה ביותר".

קרמר, עובדת סוציאלית במקצועה, מנהלת אגף של 200 סוהרים. חלקם בעלי תפקידים כמו עובדים סוציאלים ועובדי מינהל, שעובדים מ-7:00 עד 17:00. אחרים הם הסוהרים שאחראים על השמירה הפיסית על האסירים ועובדים במשמרות של 24 שעות עבודה ו-48 שעות מנוחה. הם אלה שעושים את העבודה השחורה של השגחה על אסירים, בהם גם רוצחים ואנסים, שכוללת ניהול ארוחות בחדר האוכל, ספירות לילה וספירות בוקר, ליווי האסירים שזקוקים למנת אדולן (תחליף סם) אל הרופא, ועוד משימות מסוג זה. "הדברים שסוהרים מתלוננים עליהם הם שעות הערות הארוכות ששוחקות. הם עובדים עם אוכלוסיה לא קלה, אנשים שהוכח שהם מסוגלים למעשים רעים, אבל באותה עת הם אוכלוסיה חלשה שזקוקה לעזרת הסוהר".

עובדים סוציאלים נמצאים כמעט בכל תחומי החיים, והם מהווים חוליה חשובה גם בשעת חירום. במשבר הנוכחי, לדוגמה, ענו עובדים סוציאלים מכל הארץ לפניות טלפוניות של תושבים מאזור הכרמל. י', עובד סוציאלי מירושלים, אינו יכול לצאת מהעיר למשך שבועיים, במשך שתי תקופות שונות בשנה, משום שהוא מוצב, כמו יתר חבריו, ב"כוננות פיגועים". "ביום-יום לא רואים אותנו, אלא אם קורה אסון", הוא אומר. גם על העובדים הסוציאלים נכתבו לא מעט דו"חות. ב-2010, תחת הכותרת "אלימות כלפי עובדי ציבור", תיאר מבקר המדינה את האלימות הגואה נגד עובדים במערכות הבריאות והרווחה. המבקר סקר את המחסור באמצעי מיגון ומתח ביקורת על כך ש-27% מתיקי האלימות במשטרה נסגרים בשל חוסר עניין לציבור.

בדו"ח אחר מ-2007, מצא המבקר שיש חוסר שוויון בתקציב הרווחה בין רשויות שונות, מפני שמשרד הרווחה מממן 75% מעלות לשכות הרווחה, ויש רשויות שאינן יכולות להשלים את יתרת המימון. כך יוצא שדווקא הרשויות החלשות, שלהן יותר מקרי סעד, מתקשות להתמודד עם הנזקקים. לדברי י', הוא חש על בשרו את הקושי. "העומס על עובדי הרווחה הוא בלתי אפשרי, ולפעמים עובד סוציאלי מוצא את עצמו מטפל ב-200-300 משפחות. פעמים רבות אנחנו מרגישים שאנחנו על קו האש, בלי גיבוי מהפיקוד". י' מקבל 2,600 שקל בחודש עבור 75% אחוז משרה ולכן מקבל קצבת הבטחת הכנסה, ועובד בעבודה נוספת. מלבד זאת, גם מקום העבודה הפיסי מהווה אתגר.

"תנאי העבודה בלשכות הם בלתי נסבלים, בדרך כלל מדובר בשלושה או ארבעה אנשים בחדר, ו-20 איש עובדים על שלושה קווי טלפון. הרבה פעמים אני עושה שיחות מהטלפון הנייד האישי שלי, ואין החזר שיחות. מנגד, רמת ההחלטות שאנחנו נדרשים לקבל היא קריטית כי להחליט אם ילד נשאר בבית או לא זו החלטה כבדה מאוד".

מעבר לאלימות שמופנית כלפי העובדים הסוציאלים על ידי המטופלים, י' מוטרד מהיחס של כלל החברה הישראלית כלפיהם, במיוחד אחרי אסונות מתוקשרים של רצח בתוך המשפחה בהם עובדי הרווחה נהפכים לאשמים המיידים. "זה נהפך לבדיחה - איפה הרווחה? מי חושב בכלל על איך נראית עבודה של צעירים שקורעים את התחת בלי תנאים? אנשים גם לא מבינים את המחיר הנפשי שהעבודה גובה ממך. הרי אם יש נערה בסיכון שאני אחראי עליה ובלילה היא בורחת ומסתובבת ברחובות, זה דבר שאתה הולך לישון אתו בלילה וקם אתו בבוקר. יש כאן שחיקה, שבגללה אנשים עוזבים את המקצוע".

שחיקה דומה קיימת אצל אחיות בית החולים, עוד עמוד תווך מרכזי בזמן אסון שלא זוכה להערכה ראויה וסופג אלימות מקהל המטופלים. בשנים האחרונות מתמודדת מערכת הבריאות עם מצב של מחסור קבוע באחיות וברופאים, שני מקצועות שבהם עובדים קשה מאוד, אך האחיות מרגישות שמצבן גרוע בהרבה. אחת הסיבות לכך היא השכר: אחות בתחילת דרכה מרוויחה שכר מינימום.

"לאחר עשר שנים במקצוע רופא יכול להתחיל לעבוד באופן פרטי, לאחות אין את האפשרות הזו", מסבירה ט', שהיתה אחות בחדר המיון בבית חולים גדול בירושלים עד לפני כמה חודשים. היא עבדה בחדר מיון בימי הפיגועים הגדולים בעיר ומכירה מקרוב את משמעות המונח "אירוע רב נפגעים". "זה לחץ לא נורמלי. מדובר באירוע שיכול להימשך שלוש-שבע שעות, הבלגן לא נגמר כל עוד לא מקבלים את כולם. זו עבודה מרתקת, כי מצילים חיי אדם, אבל אין שום תגמול מבחינת שכר. השיקול הכלכלי לא מובא בחשבון אצל מי שבוחרת לעבוד כאחות. אחרי שהשתחררתי מהצבא עבדתי במפעל היי-טק כמבקרת איכות, עבודה שהוגדרה כמועדפת. קיבלתי פי שניים בעבודה הזו ממה שקיבלתי כאחות עם ותק של חמש שנים".

ט' נמצאת במקצוע רק שבע שנים, אבל שלוש מחברותיה שהיו אתה בראשית הדרך כבר הספיקו לעזוב. זו בדיוק המציאות שעליה דיווח מבקר המדינה בדו"ח מ-2009, לפיו מערכת הבריאות זקוקה ל-800 תלמידות בבתי הספר לסיעוד מדי שנה, כדי להתגבר על המחסור. בדו"ח הסבירה האחות הראשית במשרד הבריאות למבקר המדינה שהדבר אינו פשוט. "לדבריה, לא זו בלבד שקשה לגייס תלמידים למקצוע הסיעוד, אלא שרבים עוזבים את המקצוע בשל ירידה ביוקרתו, חוסר שביעות רצון, שחיקה בעבודה ושחיקת שכר העבודה. לדבריה, כדי להתגבר על כל אלה יש להרחיב את תחומי העיסוק ואת הסמכויות המקצועיות של העוסקים בו, לתת תמריצים חומריים - ובהם השתתפות בשכר לימוד ומתן מלגות - ולהשתתף בשכר דירה ובמעונות לילדים", נכתב בדו"ח.

פלח עובדי ציבור קטן יותר, שהתגלה כבורג חשוב בטיפול בשריפה, הם קציני הביטחון ברשויות המקומיות, שאחראים לפינוי התושבים מהעיר כשמתרחש האסון ולכל יתר הפעולות שאמורות להשיב את הסדר על כנו. "בימי שגרה לא סופרים אותם, אבל בחירום הם עמוד התווך של הרשות המקומית", אומר שרון עזריאלי, המשנה למנכ"ל וראש אגף הביטחון במרכז לשלטון מקומי. "יש רשויות שבהן אין קצין ביטחון במשרה מלאה בגלל חוסר תקציב, אלא אדם שמשמש כקצין ביטחון בנוסף לתפקידו הקבוע. לכן, הוא לא יכול להתפנות להכין את העיר באופן רציני לחירום. כבר כמה שנים אנחנו אומרים שצריך להסדיר פעם אחת ולתמיד את מעמדו של מנהל הביטחון ברשות המקומית, אבל המדינה לא תמיד עוזרת. במשבר האחרון בכרמל עובדים סוציאלים מכל הארץ נתנו גיבוי בזכות קו תמיכה שהמכרז לשלטון מקומי, בשיתוף עם קרן רוטשילד, ייסד. המדינה לא ממש משקיעה בחירום, רק כשיש אסון נזכרים לטפל".

לדברי יואב בלס, קצין הביטחון של טירת כרמל שישן מעט מאוד השבוע, משכורת ממוצעת של קצין ביטחון נעה בין 7,000 ל-10,000 שקל ברוטו בחודש. "אמנם אנחנו רק 300 אנשים ברחבי הארץ, אבל אלה אנשים שעובדים קשה מאוד, וצריכים לתת את תשומת הלב גם לעבודתם. האחריות עצומה כי גם בימים המשעממים שבהם נראה שהכל בסדר, צריך לדאוג לכל הפרטים הקטנים, כדי שביום השחור שאולי יגיע, הכל יתפקד על הצד הטוב ביותר".

מתוך ענני האבק והפיח הסמיכים שכיסו את שמי מנהטן בעקבות מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר 2001, נולד גיבור אמריקאי חדש שחובש קסדה שחורה גדולה ואוחז בזרנוק מים. הכבאי האמיץ שרץ לתוך המגדלים הבוערים נהפך ביום אחד לקאובוי של המילניום החדש - הגיבור הטוב שנלחם באויב האומה הנוכחי. 343 כבאים קיפחו את חייהם במתקפה, רובם לא הספיקו לברוח לפני קריסת המגדלים בעת שניסו לחלץ מהם אזרחים, והאומה האמריקאית הצדיעה להם: הכבאים נהפכו לסמל של גבורה, הקרבה וגבריות. מאז 2001 גדל מספר תוכניות טלוויזיה והסרטים שעוסקים בדמויות של כבאים ובתפקידם; יותר משחקים אלקטרוניים שמאפשרים להיכנס לנעליהם יצאו לשוק; ואפילו חוברות קומיקס, שבהן מככבים בדרך כלל גיבורי-על, החלו לספר על כבאים אמיצים.

בימים שלאחר השריפה הגדולה בתולדות ישראל, עולה השאלה אם גם הכבאים הישראלים ייהפכו לגיבורים. לדעת ד"ר אוה ברגר, דיקן בית הספר לתקשורת של המסלול האקדמי המכללה למינהל, התשובה שלילית. "יש כמה תנאים שיכולים היו להפוך את הכבאים האמריקאים לגיבורים, שלא מתקיימים בישראל", אומרת ברגר. "קודם כל הסממנים החיצוניים: כדי ליהפך לגיבורים, הם חייבים להיות בעלי נראות ברורה. יש משהו באיקונוגרפיה של כבאים בישראל שהוא לא חד משמעי, לא מזוהה בקלות".

התנאי השני שמונה ברגר הוא החשיפה הטלוויזיונית. "לא היתה חשיפה מרוכזת של הכבאים. ראינו בעיקר הרבה אש, אנשים רצים, ואת הכאוס ששלט באירוע. בחדשות נראו אנשים נלחמים באש, אבל לא היה ברור אם הם כבאים, שוטרים או מתנדבים. זה לא כמו התמונות מה-11 בספטמבר שבהן ראו כבאים מסתדרים בשורות ורצים לתוך המגדלים. זאת כמובן לא ביקורת, כי יש משהו מעט פשיסטי בתמונות האלה מארה"ב".

תנאי נוסף שלא התקיים, למרבה המזל, כדי להפוך את הכבאים לגיבורים הוא שלא היו אבידות רבות בנפש בקרבם. "מה שעוזר לקבוצת אנשים ליהפך לגיבורים הוא המוות. המסה של המתים באסון היתה מקרב צוערי שירות בתי הסוהר ולא מקרב מכבי האש. האזרחים ראו את הכבאים כמי שעבודתם ראויה להערכה ולהערצה בלבם ובמחשבותיהם, אבל בעידן של תדמיות וטלוויזיה נדרש הרבה יותר מזה. לצערי, בתודעה הציבורית ייזכר המחדל: המחסור בחומרים מעכבי תבערה, והצורך בעזרה של מדינות אחרות. לא מדובר בחומר טוב לגיבורים מקומיים, גם אם זאת לא אשמתם".

ברגר מציינת סיבה אחת נוספת: "ב-11 בספטמבר הכבאים נלחמו כנגד אויב מרושע. כאן נלחמו 'רק נגד הטבע' ויש לכך חשיבות. יש משהו מקבל ומשלים, יחד עם כל הקושי, כשמדובר בטבע. בתרבות האמריקאית מי שנלחם נגד הרשעים נהפך לגיבור בקלות רבה יותר".

הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג מאוניברסיטת חיפה מסכים עם ברגר וסבור אף הוא שהכבאים לא עומדים לזכות בהערצה. "אנחנו שונים מאוד מהאמריקאים. בראש ובראשונה בשל העובדה שהתרבות האמריקאית היא נאיבית וילדותית, ובונה את הגיבורים שלה עם המון פאתוס וקיטש. הם עושים אובר-דרמטיזציה, בזמן שאנחנו מאוד צינים. אנחנו לא מסתכלים על המציאות בראייה הוליוודית".

גם אלמוג שם דגש על נראות הכבאים. "בארה"ב תחום הביגוד חזק מאוד. לכבאים ולשוטרים בארה"ב יש מדים מרשימים ומעוצבים שמעניקים להם חשיבות. הם צועדים עם המדים האלה בתהלוכות עירוניות שמביאות להם הרבה אהדה. יש אנשים בארה"ב שרוצים להיות כבאים רק בגלל המדים, ומה שהם מסמלים עבורם. אצלנו מדי השוטרים והכבאים נראים כתחפושת של פקידי מכס".

אלמוג טוען גם כי בישראל מושם דגש על ביטחון ועל איומים מבחוץ ופחות על ענייני פנים. "הגיבורים שלנו הם גיבורי מלחמות. לא התפתחה מיתולוגיה בתחום השיטור, הרפואה או האקדמיה. אנשים שמסורים לתחום השירות הציבורי לא זוכים לבולטות. בארה"ב השוטר הוא הגיבור האולטימטיבי. אצלנו, למשל, כמעט ולא נעשו סדרות על אנשי חירום". הבדל נוסף בין ישראל למדינות מערביות אחרות הוא שאנחנו מורגלים בהצלת נפשות, וסיפורים על דבקות במשימה אינם יוצאי דופן. "כבר לא קיים מיתוס הגיבור הישראלי", אומר אלמוג. "אנחנו עייפים ושחוקים. מיצינו את המיתוס הזה, המלחמות שלנו לא נראות משהו וגם התקשורת כבר פחות פטריוטית".

חלק מהעניין בכבאים בכל רחבי העולם נובע מכך שהם פועלים גם הרחק ממוקדי האש. את מיתוס הגיבורים שנבנה סביבם מתדלקים הכבאים בעזרת ייצור ושיווק מוצרים ומזכרות שנמכרים לציבור. למכבי האש של ניו יורק, למשל, יש אתר נפרד עבור מכירת מוצרים הנושאים את הלוגו של התחנה: החל בחולצות, צעצועים וספלים וכלה בבובת פרווה מרחוב סומסום לבושה במדים. מכירת המוצרים מכניסה כסף רב, שהולך לקופת התחנות ומסייע בתפקודן, ומעצימה את הקשר בין האזרחים לכבאים ויוצרת הזדהות והערצה. אחד המוצרים הפופולריים ביותר של מכבי האש של צרפת, שנהפך ללהיט אופנתי בכל רחבי אירופה, הוא חולצה שחורה של כבאים שעליה פס אדום אופקי עם הכיתוב "מכבי אש" בצרפתית (sapeurs pompiers).

כיום, קשה למצוא גיבורים בישראל. הם נהפכים לזמניים יותר ומתחלפים כשתשומת הלב הציבורית עוברת לעניין הבא. "בעידן שבו המדיום השליט הוא המדיום הוויזואלי, הגיבורים שלנו נקבעים על פי המראה והתדמית שלהם ולא לפי מעשיהם", קובעת ברגר. "הידוענים, שמוכרים רק מעצם היותם מוכרים, הם הגיבורים של תקופתנו".

אבשלום חלוץ