לאחר שנים של ויכוחים פומביים רוויי השמצות בין מערכת הביטחון לבין האוצר בנוגע לעמידת תקציב הביטחון במתווה שקבעה ועדת ברודט - ייתכן שבנק ישראל קרוב להכריע את הוויכוח. עבודה שערך ד"ר עדי ברנדר, ממחלקת המחקר של בנק ישראל, קובעת כי שני הצדדים צודקים חלקית. משמע, החריגה של מערכת הביטחון ממתווה ברודט היתה קלה בלבד עד 2011.
עם זאת, ב-2011 החריגה כבר חמורה. לפי ברנדר, מערכת הביטחון חרגה בכחצי מיליארד שקל בשנה ב-2008-2010 - חריגה קלה בלבד ממתווה ברודט. עם זאת, ב-2011 החריגה כבר זינקה ל-3 מיליארד שקל.
ב-2008-2010 צה"ל חרג מהתקציב שהוא אמור היה לקבל, לפי המלצות ברודט, בכ-1.5 מיליארד שקל. סכום זה כולל את ההוצאות על מבצע עופרת יצוקה. אם מקזזים את ההוצאות של עופרת יצוקה - שכן דו"ח ברודט החריג מתוכו אירועי מלחמה, וקיימת מחלוקת אם עופרת יצוקה צריכה להיחשב אירוע מלחמתי - הרי שמתקבל כי מערכת הביטחון לא חרגה כלל ממתווה ברודט באותן שלוש שנים.
הקביעה הזאת של בנק ישראל עומדת בניגוד מוחלט לעמדה של משרד האוצר, שלפיה מערכת הביטחון חרגה באותן שנים בכ-9 מיליארד שקל ממתווה ברודט. הפער נובע מההכרעה העקרונית של בנק ישראל, התומך כאן בעמדת מערכת הביטחון כי המלצות ועדת ברודט הן המלצות ריאליות - כלומר, תוספת התקציב שדיברה עליו הוועדה היא תוספת ריאלית, וכי תקציב הביטחון צריך לגדול מדי שנה בשיעור ריאלי של 1.3% (לעומת שיעור גידול ריאלי של 2.7% של תקציב המדינה כולו). זאת לעומת עמדת משרד האוצר המתקצב את המשרדים באופן נומינלי, וטען כי משרד הביטחון אינו אמור להיות חריג בכך.
בכל מקרה, ב-2011 הפער בין עמדות צה"ל והאוצר כבר אינו נובע מההצמדה. לכן בנק ישראל מצדד בעמדת האוצר כי לפי מתווה ברודט תקציב הביטחון חורג ב-2-3 מיליארד שקל. משתמע מכך כי בנק ישראל מעניק רוח גבית לתביעה של האוצר לקצץ סכום דומה בתקציב הביטחון לשם מימון דו"ח טרכטנברג.
בעוד שבוויכוח הנומנלי-ריאלי בנק ישראל קיבל את עמדת מערכת הביטחון, הרי שבוויכוח הנוסף על שקיפות נתוני תקציב הביטחון, בנק ישראל מצדד דווקא בעמדה של משרד האוצר. בנק ישראל החל לבדוק את נתוני תקציב הביטחון רק לאחרונה, כאשר בעקבות פרסום של הבנק כי תקציב הביטחון חורג מדי שנה ב-3-4 מיליארד שקל מכפי שנקבע מראש, משרד הביטחון החל לחשוף בראשונה את פרטי התקציב מול בנק ישראל. מהבחינה הזאת, חוסר השקיפות של תקציב הביטחון מנע מבנק ישראל מלחוות דעה קודם לכן בוויכוח על תקציב הביטחון.
יש לציין כי בנק ישראל לא נכנס כלל לוויכוח העקרוני השלישי בין האוצר למערכת הביטחון - הוויכוח אם מערכת הביטחון עמדה בחובת ההתייעלות שנקבעה בדו"ח ברודט. הבנק לא בדק את ההתעיילות שעברה מערכת הביטחון ולכן גם אינו מחווה דעה עליה.
שנים של האשמות הדדיות
בנק ישראל הפך את עצמו למעין בורר בין הצדדים, לאחר ששנים של ויכוחים מרים לימדו כי מערכת הביטחון והאוצר לא מצליחים להגיע להסכמה אפילו על העובדות. משמע, אם תקציב מערכת הביטחון ב-2008 ואילך מקיים את ההחלטות שקבעה ועדת ברודט, או שמא הוא חורג ממנו.
כזכור, ועדת ברודט קבעה כי מערכת הביטחון תקבל תוספת תקציב אדירה של 100 מיליארד שקל בעשור של 2008-2017. לפי המלצות הוועדה, 46 מיליארד שקל אמורים היו להתקבל מתקציב המדינה, 24 מיליארד שקל מהסיוע האמריקאי ו-30 מיליארד שקל מהתייעלות מערכת הביטחון עצמה.
בכך התכוונה הוועדה לתת מענה לכל הצרכים - לאפשר למערכת הביטחון לקבל ודאות מלאה לגבי התקציב הרב-שנתי שלה, וכן להגדיל את תקציב המערכת ב-100 מיליארד שקל - ומצד שני לתבוע מהמערכת בתמורה להתייעל ב-30 מיליארד שקל, ובכך להקל על צורכי תקציב המדינה להעמיד כספים גם לתחומים אזרחיים.
יש לציין כי ועדת ברודט הוקמה לאחר מלחמת לבנון השנייה, כאשר האיומים של ישראל גם מבחינת טילים וגם מבחינת הגרעין האירני כבר היו ידועים. כמו כן, הוועדה התייחסה בדו"ח שלה גם לתרחישים של הרעה ביציבות השלטון במדינות הערביות השכנות.
מיום שהחל תקציב הביטחון להתנהל לפי מתווה ברודט, ב-2008, שקועים האוצר, צה"ל ומשרד הביטחון באישומים הדדיים על כך שכל צד מפר את ההסכמות של הדו"ח. צה"ל מאשים כי האוצר לא מעביר את מלוא חלקו בתקציב, ואילו האוצר מאשים כי צה"ל חורג גם מגודל התקציב ובעיקר מעמידה בדרישות ההתייעלות.
הוויכוח בין הצדדים מגיע לשיאו בימים אלה, כאשר האוצר דורש קיצוץ של 3 מיליארד שקל בתקציב הביטחון כדי לשחרר מקורות לביצוע המלצות ועדת טרכטנברג בתחום החינוך חינם לגיל הרך. מערכת הביטחון כמובן מתנגדת בתוקף.