שווה לזבל? שוק הפסולת מגלגל 2.4 מיליארד שקל בשנה

כל אחד מקוראי כתבה זו ייצר היום 1.7 ק"ג של זבל. אלא שרובנו המוחלט לא הקדיש מעולם מחשבה לשאלות לאן מפונה הפסולת הביתית שרוקנו הבוקר אל הפח שברחוב, מי מפנה אותה ובאיזו עלות. זאת, על אף שהטיפול בפסולת הביתית מגלגל 2.4 מיליארד שקל מדי שנה, אחראי ישירות להעסקתם של אלפי עובדים בישראל, ומשליך על מחירם של המוצרים במשק.

הפסולת עולה לכותרות רק בעת שביתה ברשויות המקומיות - אז היא נערמת בצדי המדרכות והופכת לסמל לכיסוי התקשורתי של השביתה. אלא שגם ערמות האשפה לא מביאות את התושבים לעצור לרגע ולהרהר בהיבט הכלכלי של הטיפול בפסולת, בשינויים הגדולים שמתחילים להתרחש בו - ובעובדה שאלה צפויים להפוך לאחד ממנועי הצמיחה של ישראל בשנים הבאות.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, האזרח הישראלי הממוצע מייצר מדי שנה כ-620 ק"ג פסולת (ללא פסולת בניין ותעשייה), שמשמעותם 13 אלף טונה פסולת המיוצרים ביום בישראל, או 4.7 מיליון טונה בשנה - בערך פי 13 ממשקלו של בניין האמפייר סטייט בניו יורק. לאן נעלם כל הנפח הזה? כיצד? באיזו עלות? ומי המרוויחים הגדולים בתעשייה הנסתרת והדחויה הזו?

המסלול הסכמטי שעוברת הפסולת הביתית (תוצר של בתים פרטיים, בתי עסק וגזם) הוא פשוט לכאורה: משאית הזבל העירונית אוספת את הפסולת מהפחים שברחוב, מסיעה אותה לתחנת מעבר בקרבת העיר, שם הפסולת מועמסת על גבי משאיות גדולות יותר, שמשנעות אותה להטמנה באתר רחוק. השיטה עובדת טוב כל כך, עד שרוב האנשים בכלל לא מודעים לה, ולא שמים לב לנפח הזבל ההולך וגואה בישראל. אלא שהירידה לפרטים מגלה מן הסתם תמונה מורכבת יותר.

את הפסולת שזרקנו לפח אוספת משאית המופעלת בידי הרשות המקומית או קבלן פרטי. ברוב הערים הגדולות, שירותי איסוף הפסולת מבוצעים ברובם על ידי עובדי עירייה. בערים הקטנות וכן במועצות המקומיות, הפינוי מתבצע בעיקר על ידי קבלנים. בענף מעריכים כי 70% מהפסולת בישראל מפונה על ידי עובדי עירייה, ו-30% הנוספים מפונים באופן פרטי.

חסמי הכניסה לענף לא גבוהים במיוחד: הציוד סטנדרטי, העבודה אמנם קשה אך אינה דורשת התמחות מיוחדת, ובכל שנה מתפרסמים מכרזים רבים לפינוי פסולת ברשויות מקומיות או באזורים מסויימים שבשטחיהן. הקבלן הגדול ביותר בתחום הוא חברת י.ר.א.ב מקבוצת ואוליה, שמחזיקה במאות משאיות (חלקן בקבלנות משנה). בנוסף, פועלים בתחום עוד כמה עשרות קבלנים, וכן, גם לא מעט גורמים פליליים, אשר הולכים גם הם בעקבות ריח הכסף.

איסוף הפסולת הוא בפירוש כסף גדול. גורמים בענף מעריכים כי עלות איסוף הפסולת לקבלן פרטי עומדת בממוצע על כ-200 שקל לטונה. עבור יישוב בן 8,000 תושבים, עם ייצור ממוצע של פסולת לנפש, מדובר לפיכך על כמיליון שקל בשנה. בסך הכל, בזכות 30% מכמות הפסולת המיוצרת בישראל, מתנהל שוק פרטי של איסוף פסולת בהיקף 280 מיליון שקל. פינוי בידי עובדי עירייה אגב, שאחראים, כאמור, לאיסוף 70% מהפסולת הביתית בישראל, מתבצע בעלות גבוהה פי 1.5-2.

תקציב עיריית תל אביב-יפו ל-2012 יכול ללמד על עולם איסוף הפסולת ברשויות הגדולות. העיר, שמייצרת כ-413 אלף טונה פסולת בשנה, מקצה לאיסוף אשפה כ-254 מיליון שקל בשנה וכוח אדם של 665 עובדים. מתוך עובדים אלה, 443 עובדים פיסית באיסוף האשפה בעלות שכר ממוצעת של 16,676 שקל לחודש. עלות שכרם של נהגי המשאיות, 139 במספרם, היא 23,375 שקל לחודש בממוצע. העירייה מעסיקה עוד 54 עובדים, המפנים מיכלי פסולת גדולים, בעלות שכר חודשית של 20,293 אלף שקל. בסך הכל, רק בעבור איסוף הפסולת, תוציא השנה העירייה כ-189 מיליון שקל בעלויות שכר ו-31 מיליון שקל בעלויות אחרות. על המשך הטיפול בפסולת, כלומר בתחנות המעבר ובאתרי ההטמנה, משלמת העירייה כ-74 מיליון שקל.

יש להניח כי תנאי ההעסקה אצל הקבלנים הפרטיים טובים פחות. ואולם, אלה אוספים, כאמור, רק כ-30% מכלל הפסולת בישראל. ניתן להעריך, לפיכך, כי העלות המשקית של איסוף הפסולת העירונית נמצאת בטווח שבין 1.7-2 מיליארד שקל. זאת, לפני העלויות הכרוכות בהמשך הטיפול בפסולת - אם בהטמנה ואם בטיפול אחר.

שינוע הפסולת מהבתים לתחנות המעבר הוא רק השלב הראשון בשרשרת הטיפול. עם זאת, מערך זה צפוי להשתנות באופן מהותי בשנים הקרובות. המשרד להגנת הסביבה מקדם בשנים האחרונות תוכניות שונות להפרדת פסולת במקור, על מנת להקל על מיחזור הפסולת ולצמצם את ההטמנה.

מדובר בעיקר על הפרדה בין פסולת רטובה (אורגנית) לבין פסולת יבשה. פסולת אורגנית היא, למשל, שאריות מזון, המהוות כ-40% ממשקל הפסולת הביתית. בפסולת האורגנית ניתן לטפל במגוון דרכים על מנת להפיק דשן (קומפוסט) או לייצר אנרגיה. פסולת יבשה היא בעצם כל השאר. את הפסולת היבשה קל יותר להפריד לצורכי מיחזור, שכן היא נקייה יחסית. בעוד כמה שנים אמורים כל אזרחי ישראל להפריד את הפסולת שלהם כבר בביתם הפרטי לשני פחים, ולרוקן אותם לפחים נפרדים, שייאספו בידי משאיות שונות להמשך הטיפול הנפרד בפסולת.

"באירופה, ההפרדה במקור משגשגת", אומר אורי שטרקמן, יו"ר קבוצת ואוליה ישראל. "בצרפת לקח לממשלה עשר שנים של הסברה כדי לחנך את הציבור. כיום, הילדים לוחצים על הוריהם למחזר. בישראל, הציבור הגיע לבגרות ובשל להפרדה במקור. המשרד להגנת הסביבה פועל בכיוון הנכון בשכנוע הציבור למחזר".

על מנת לעודד את המעבר להפרדה במקור, יקבלו בשנה הקרובה כ-31 רשויות מקומיות סיוע ממשלתי בסך 350 מיליון שקל. סכום זה נועד לממן תוכניות חדשות למערך הפסולת, לממן רכישת פחים חדשים נוספים, וכן עבור ההיערכות לחוק חדש שנכנס לתוקף השנה: חוק האריזות. לפי החוק, יצרנים ויבואנים צריכים למחזר אחוז מסויים מכלל האריזות שמכרו עם המוצרים שלהם - אחרת ייקנסו בסכומים גבוהים.

לשם העמידה בחוק הוקם תאגיד המיחזור תמי"ר (תאגיד מיחזור יצרנים), שאמור לרכוש פסולת מהרשויות המקומיות, לחלץ ממנה את האריזות ולמחזר אותן, על מנת לעמוד ביעדי המיחזור שקבע החוק. היצרנים והיבואנים הרלוונטיים יישאו בעלויות התאגיד, תוך שאלה יגלגלו מן הסתם את חלק העלויות גם אל הצרכן.

לאחר שאספה את הפסולת, משאית הזבל פונה בדרך כלל לתחנות המעבר הפרושות ברחבי המדינה. בתחנות המעבר מועמסת הפסולת על משאיות גדולות יותר, המובילות אותה לאתרי ההטמנה. בחלק מהתחנות, הפסולת עוברת מיון, על מנת לחלץ ממנה חומרים שניתנים למיחזור. עם זאת, רוב הפסולת עדיין עוברת להטמנה.

תחנות המעבר עשויות להיות בבעלות רשות מקומית, מספר רשויות מקומיות או גורם פרטי, והן גובות תשלום מהעוברים דרכן. עלות הכניסה לתחנת המעבר עשויה להגיע לכ-250 שקל לטונה, ותלויה בין השאר בקרבת תחנת המעבר לאתר ההטמנה, בטיב הפסולת ובנפח הפעילות השנתי. תחנת מעבר מוכרת היא זו שבאתר חירייה, המשרת את הערים החברות באיגוד ערים דן לתברואה, שמאגד 18 רשויות מקומיות. התחנה קולטת כ-800 משאיות ביום, שפורקות באתר כ-3,800 טונה פסולת ביתית. בניגוד לתפישה הרווחת, אין הטמנת פסולת בחירייה - שכן אתר ההטמנה במקום נסגר ב-1999.

מתחנות המעבר משונעת, הפסולת לאתרי ההטמנה. גם אתרי הטמנת הפסולת יכולים להיות בבעלות פרטית או ציבורית. בניגוד למצב ששרר בישראל עד שנות ה-90', אתרי ההטמנה מפוקחים כדי למנוע מפגעים תברואתיים. מפעילי המטמנות גובים בין 50-70 שקל לטונה פסולת מעורבת, ולכך מתווסף היטל הטמנת פסולת, העומד כיום על 70 שקל לטונה. עלות ההטמנה מסתכמת אפוא בכ-130 שקל לטונה.

בסך הכל, מתגלגלים בשוק ההטמנה כחצי מיליארד שקל בשנה. זאת, כאשר היטל ההטמנה נצבר בקרן לשמירת הניקיון, שבאמצעותה מממן המשרד להגנת הסביבה את פיתוח ענף המיחזור. בחישוב מכפלת ההיטל בכמות הפסולת המוטמנת, מתקבלות הכנסות של כ-260 מיליון שקל בשנה לקרן.

ואולם, המטמנות עתידות, כך מקווים בממשלה, להיעלם מן המפה בעוד כמה עשורים. הסיבה לכך הם שינויים הרגולטורים בתחום איכות הסביבה, שנעוצים בהכרה של העולם המערבי כי פתרון ההטמנה הוא פתרון רע.

הטמנת הפסולת היא אמנם הפתרון הזול ביותר שקיים, והמעבר לאלטרנטיבות ייקר את הטיפול בפסולת. מאידך, המחיר הזול של ההטמנה נובע מהתעלמות מהעלויות הסביבתיות הכרוכות בה. הטמנה מבזבזת חומרי גלם אפשריים, גורמת לפליטות גזים רעילים וגזי חממה, תשטיפי הפסולת ("המיץ של הזבל") מגיעים למי התהום ומזהמים אותם, ובכלל, מדובר במפגע אקולוגי וסביבתי מיותר. זאת במיוחד בישראל, שבה אין כבר מקום פנוי להטמנה. המטמנות הקיימות הולכות ומתמלאות, בעוד שקצב ייצור הפסולת הביתי גדל מדי שנה בכ-3% בממוצע, ואיש אינו מעוניין להרחיב את המטמנות הקיימות או לפתוח חדשות ליד ביתו.

הפחתת ההטמנה לטובת המיחזור עשויה להשליך גם על היקפי הפעילות בענף. לפי הערכות, היקף סבבי פינוי הפסולת צפויים לגדול בעקבות ההפרדה במקור ב-35%-50%, תוך ייקור עלויות הפינוי. אבי נוביק, מחברת שחף תכנון סביבתי, המתמחה בפסולת, סבור אחרת: "יש הרבה מיתוסים ביחס להפרדה במקור ושירותי הטיפול בפסולת", הוא טוען. "אחד מהם הוא שלא ניתן להשאיר פסולת אורגנית יותר מיומיים שלושה בפח, ולפיכך מספר סבבי הפינוי יגדל מאוד כתוצאה ממעבר להפרדת הפסולת".

לטענת נוביק, השינויים הנובעים מהפרדה במקור עשויים לייעל את מערך האיסוף, ואף להוזיל אותו במקרים מסויימים. במקרה הגרוע, להערכתו, עלות האיסוף תגדל בכ-25%, תוך פערים בין רשות לרשות, אשר עשויים גם להוזיל את העלות הסופית.