מאבק לא צודק: ענף הרכבות בישראל עומד בפני תקופת פריחה חסרת תקדים במונחים עולמיים. בשני העשורים הבאים תשקיע ממשלת ישראל לפחות 100 מיליארד שקל מכספי ציבור בפיתוח תשתית מסילתית בכל המדינה, ברכש צי קטרים וקרונות חדשים ובכינון מערך שירות הולם. סכום זה גבוה פי שלושה מזה שהשקיעה ברכבת בעשור האחרון.
משמעות בשורה זו לחברת רכבת ישראל כפולה: האחת היא עתיד תעסוקתי מובטח ופורה עבור בעלי המקצועות הרכבתיים - בניגוד לעתידם המעורפל של חבריהם בענפי הטקסטיל, המזון וההיי-טק למשל; המשמעות השנייה היא שחובת הממשלה לדאוג לכך שכספי ציבור בהיקף עתק שכזה יופקדו בידיים נאמנות וכשירות לניצולם המיטבי.
מאבק לא חכם
עובדי רכבת ישראל והוועד שעומד בראשם לא נאבקים לפיכך על הישרדות מקום עבודתם - כי עתידה של הרכבת מובטח, ואף יותר מכך, מתוקף צורכי התחבורה של מדינת ישראל. הם גם לא נאבקים על מטה לחמם, משום שכך או כך פרנסתם כבר מובטחת, וממילא התחייבה הממשלה כי זכויותיו של כל עובד מכהן יובטחו לו עד פרישתו לגמלאות.
למען האמת, מוכנה הממשלה ללכת הרבה מעבר לקראת העובדים, ולא משום פרץ נדיבות נדיר - אלא משיקולים קרים של עלות/תועלת. התשואה שתניב למשק הפיכת הרכבת לחברה בריאה, מקצועית ושירותית, שתהיה לעמוד התווך של מהפכת הנגישות הדמוגרפית - עולה בהרבה על תשלום תוספת שכר זו או אחרת ל-2,000 עובדים.
אלא שעובדי הרכבת כלל לא מבינים זאת. הם נאבקים למעשה על שרידותו של העולם הישן והמוכר להם, שבו משמשת חברת הרכבת בראש ובראשונה מקור תעסוקה חמולתי - ולא אמצעי תחבורה דומיננטי. הם מגוננים על "שמורת הטבע" המסואבת שטיפחו במשך עשרות שנים, ושאותה ייעדו להוריש גם לקרוביהם ולמכריהם. זהו למעשה מאבק ריאקציוני שמבקש למנוע פיתוח שירות חיוני להמשך צמיחתו של המשק הישראלי, ולהותיר בידי קומץ עובדים חסרי אחריות ציבורית ותודעה שירותית שאלטר עצום מימדים, שעליו יישען בעתיד מערך התחבורה הלאומי המרכזי.
מאבק לא חכם: ועד עובדי הרכבת התפלא אתמול כיצד נותר בודד במערכה. "הכיצד זה התקבלה השבתת הרכבות רק לפני שבוע בהבנה ציבורית לסבלם של עובדי הקבלן, ואילו כשמדובר בעובדי הרכבת, הפכו כולם את עורם?" תהו. ובכן, לא רק משום חולשת הטיעונים מתקשה מאבק עובדי הרכבת לגייס לו תומכים, ולא רק בגלל העילות המוזרות שבגינן פתחו מעת לעת בעיצומים פתאומיים (מינוי מנהל תחנה שלא על דעת הוועד, או טענה כי חלונות הקטרים החדשים קטנים מדי). הסיבה לכך היא ההתנהלות הבוטה, הגסה ואף העבריינית לכאורה שמתעלמת, שוב, מהמציאות ב-2012.
ועד עובדי הרכבת השפיל בשנתיים האחרונות שוב ושוב את ההסתדרות ואת העומד בראשה, הוא ביזה את בתי הדין לעבודה ושם את שופטיו ללעג, הוא הביך את הדרג הפוליטי והבריח את השרים ממחוזותיו, הוא יצר אנטגוניזם גם בקרב הוועדים הגדולים במשק, שהביטו מן הצד בכרסום תדמיתה הציבורי של העבודה המאורגנת וחרקו שיניים.
השבתות פראיות בלא אישור, בלא עילה מוצהרת ובהתראה של שעות ספורות (אם בכלל), אינן אות לעשיית שרירים, אלא אינדיקטור לחולשתם. בעוד שהוועדים הגדולים השכילו זה מכבר ללמוד את כללי המשחק החדשים, לוותר טקטית למען חתירה ליעדים אסטרטגיים, להשקיע בקשרים עם מובילי דעה ולהקפיד לשמור את מאבקיהם הרחק מעין הציבור ומכיסו - בחרו עובדי הרכבת לכלוא חיילים בקרונות חנוקים ולהוליך נוסעים על פסי הרכבת בשעות החשכה.
למעשה, הוכיח ועד הרכבת מדוע כל אחת מהטענות המופנות כלפיו מוצדקת - ומדוע ביצוע רפורמה דרמטית במבנה חברת הרכבת הוא מחוייב המציאות, ולא גחמה אוצרית שקופה. לא נדרשת עוד רפורמה לייט, ולא "מהפכת בטיחות" - אלא בנייה מחדש של חברה בריאה, ואיכותית שתושתת על יסודות ערכיים חזקים של מקצועיות ותודעה שירותית. גם במחיר של השבתת רכבות ממושכת.
שתיקתם של שרי התחבורה והאוצר אתמול לא נובעת מכניעה - אלא משיקולים פוליטיים קרים ערב הפריימריס בליכוד. שתיקתו של עופר עיני לא נובעת מהזדהות - אלא מ"סינדולו" ערב ההתמודדות לראשות ההסתדרות. היריקה בפרצוף שספגו שלטון החוק, הרשות המבצעת וההתאגדות המקצועית - תחזור לאחר מכן אל עובדי הרכבת כבומרנג. הבקיעים בין שורות ההסתדרות כבר החלו. בקרוב יגלו עובדי הרכבת כיצד ייהפך הטיפול המערכתי בהם למצע פופוליסטי עבור היום שלאחר הבחירות.