איפה הכסף? ענף הפיננסים משתלט על העשירון העליון

"תקשיב, אם אתה באמת רוצה לעשות את זה, אתה חייב להאמין שאתה נחוץ. ואתה נחוץ. האנשים האלה רוצים לנסוע במכוניות מפוארות ולגור בבתים גדולים ויקרים שהם לא יכולים להרשות לעצמם, ולכן אתה נחוץ. הם יכולים להמשיך לחיות כמו מלכים רק כי אנחנו מחזיקים את האצבעות על המאזניים. נוריד את הידיים מהמאזניים - והעולם ייהפך מהר מאוד להוגן. אף אחד לא רוצה שזה יקרה. הם אומרים שהם רוצים, אבל הם לא. הם רוצים את מה שאנחנו נותנים להם".

ויליאם אמרסון, מנהל בדרג הביניים בבנק ההשקעות שבמרכז הסרט "התמוטטות", מסביר לפיננסייר הצעיר שלצדו את תפקידה של וול סטריט בכלכלה האמריקאית, ומה עליו לעשות אם ברצונו להגיע למשכורות העתק שהתעשייה משלמת.

הסרט "התמוטטות", שיצא לאקרנים בארה"ב באוקטובר ומוצג בימים אלה בישראל, הוא אחד מסדרה של סרטים אמריקאיים שיצאו בשלוש השנים האחרונות ומסבירים את אחריותה של המערכת הפיננסית האמריקאית לחוליים של כלכלת ארה"ב. הסרטים האלה מתארים באופן מפחיד את הנזק ששכבה דקה של פיננסיירים עשויה לגרום למערכת כלכלית שלמה, בניסיון לגזור רווחים אישיים. המערכת הפיננסית הישראלית אינה חסרת אחריות וחזירית כמו זו האמריקאית, אבל יש בה כמה אלמנטים שמזכירים אותה. בממד השכר של בכיריה והנכונות לגבות אותו בכל מחיר נראה כי היא צועדת בכיוון מדאיג.

מחקרם של גלית בן נאים, מנהלת תחום בכירה במינהל הכנסות המדינה, ואלכסיי בלינסקי, כלכלן במינהל, שחלקים ממנו פורסמו בMarkerweek- לפני חודש, העלה כמה ממצאים מעניינים על הקצוות העליונים של מקבלי השכר בישראל. מהמחקר עולה כי ענף הפיננסים הוא הענף היחיד שבו ניכרה עלייה בשכיחות היחסית של הייצוג ככל שעולים לקצה העליון של עשירוני השכר. במלים אחרות, בענף הפיננסים אין התפלגות נורמלית של השכר - ורוב העובדים מרוכזים בקצה העליון של הטבלה. זאת בניגוד, למשל, לענף הטכנולוגיה העילית, שבו רוב העובדים מרוכזים בעשירוני הביניים ובעשירונים העליונים, ופחות עובדים נמצאים במאיון ובאלפיון העליונים.

בנוסף, כשהחוקרים השוו בין השכיחות היחסית של הענפים באלפיון העליון ב-2009 לבין זו של 2003, בלטה העלייה המשמעותית במשקלו היחסי של ענף הפיננסים - על חשבון ירידה בשיעור דומה במשקלה היחסי של הטכנולוגיה העילית. הגידול במשקלו של ענף הפיננסים באלפיון העליון היה רציף לאורך 2003-2009, למעט ירידה חריגה בתקופת המשבר שהחל ב-2008.

כיצד נהפך ענף הפיננסים למלך האלפיון העליון, שאחראי לרבע מהישראלים המאיישים את פסגת מועדון השמנת הישראלי? רשימת השכירים בענף הפיננסים הישראלי, שבקנה מידה מקומי בהחלט מזכירים בתיאבונם את אחיהם בוול סטריט, ארוכה. יש עשרות רבות של עובדים בענף הפיננסים שעלות שכרם ב-2010 הסתכמה ביותר מ-200 אלף שקל בחודש.

כנראה שהאזרח הישראלי לא יתפלא למצוא ברשימה הזו את המנכ"לים של חברות הביטוח והבנקים הגדולים בישראל - דוגמת מנכ"ל בנק מזרחי טפחות, אלי יונס, שסיים את 2010 עם עלות שכר של 14 מיליון שקל, או גליה מאור מבנק לאומי עם עלות שכר של 8.5 מיליון שקל. אבל הימצאותם ברשימה של מנהלי בתי השקעות קטנים יותר, כמו עמית ורדי, מנכ"ל בית ההשקעות לידר שוקי הון - עם עלות שכר של 5.9 מיליון שקל - מפתיעה יותר.

מאכזב לגלות כי מבין עובדי בתי ההשקעות, המרוויחים הגדולים הם לא תמיד המנכ"לים או מנהלי ההשקעות שמנהלים את הכסף שלנו - שהיינו מקווים, אולי, כי השכר הגבוה ניתן להם בגלל מגע הזהב שלהם בחסכונותינו. במקום זאת, ברשימת המרוויחים יש גם הרבה מאד שמות לא מוכרים של שכירים שאינם מנהלים את בית ההשקעות שלהם, כמו ערן פוקס (5.5 מיליון שקל ב-2010) ושרון יגר (4 מיליון שקל ב-2010) מבית ההשקעות אקסלנס, ורונן ויסרברג (9.4 מיליון שקל ב-2010) ונאור אל חי (5.1 מיליון שקל ב-2010) מכלל פיננסים. את שמותיהם של השכירים האלה אי אפשר היה למצוא בטבלאות השכר של בתי ההשקעות לפני שבע שנים.

השכירים האלה פעילים במחלקות המוצרים הפיננסיים המורכבים, במחלקות החיתום או במחלקות הברוקראז' של בתי ההשקעות שלהם. הם עושים את כספם בלי שום קשר לתועלת שהם מסבים לכספו של הציבור, אלא רק בזכות הכסף הגדול שמכניסה הפעילות בתחום שבו הם עובדים לבית ההשקעות. במלים אחרות, הם זוכים למשכורות של מיליוני שקלים משום ששכרם נגזר מעמלות הפעילות בכספי הציבור, שזורמות לכיסם בין אם ההשקעות שלנו מרוויחות ובין אם הן מפסידות.

לדברי ב', בכיר בענף הפיננסים, שבעשור הרביעי לחייו כבר היה יכול להרשות לעצמו לפרוש לפנסיה אם רק היה רוצה, "בהגדרה, בתעשייה הפיננסית מרוויחים יותר מאשר בתעשיות אחרות. יש אשליה פסיכולוגית כזו. כשאתה מתעסק בכסף גדול בגובה מאות מיליארדי שקלים וגובה פיפסים של דמי ניהול, התוצאה היא שזו תעשייה שמעשירה את עובדיה.

"כשמתעסקים בכסף זה משפיע על הפסיכולוגיה של הענף. אמרתי פעם לסוחר שלי שלא הרוויח הרבה - 10,000 שקל ברוטו בחודש - שיחסוך על הציוד המשרדי ונרוויח מזה 8,000 שקל. הוא צחק עלי, אמר לי שהוא מפסיד את הסכום הזה בטרייד בדקה אחת. הוא מתעסק ביום-יום בסכומים גדולים מאוד - מוכר בשביל לקוחות במיליון שקל פה, קונה במיליון שקל שם - אז הוא חושב שגם הוא שם, גם אם הוא מרוויח 10,000 שקל ברוטו. זה הדי.אן.איי של הענף".

אבל הסיפור הוא לא רק פסיכולוגי, אלא נובע גם מהכסף הגדול של הציבור ששטף את ענף הפיננסים הישראלי בשנים האחרונות - ונראה כי בילבל את דעתם של העוסקים במלאכה. שכן ספק אם טיב השירות שמקבל הכסף שלנו זכה לקפיצת מדרגה בשנים שבהן זינקו המשכורות של הפיננסיירים הישראלים.

הפיננסיירים שמאיישים את המאיון והאלפיון העליונים מגיעים בעיקר מבתי ההשקעות, ופחות מהבנקים ומחברות הביטוח. ממחקרם של בן נאים ובלינסקי עולה כי בקרב מי שנמנו עם האלפיון העליון ב-2009, שיעור עליית השכר אצל עובדי בתי הההשקעות היה גבוה הרבה יותר מאשר אצל אנשי האלפיון העליון שהועסקו בענפים אחרים. בולטת במיוחד עליית השכר של אלה מביניהם שגויסו לבית ההשקעות במהלך תקופת המחקר - 2003-2009.

ב' מספק הסבר לשכר בענף מנקודת מבט היסטורית. "זה קשור למה שאני קורא לו 'נערי בכר' - אלה שחתמו על חוזים גדולים לפני רפורמת בכר. תהליך הזינוק של שוק ההון הישראלי התחיל ב-2004-2005. החל בשנים אלה בתי ההשקעות גדלו, כי נחתו עליהם מאות מיליארדי שקלים בגלל רפורמת בכר. זו רפורמה שמתרחשת פעם ב-100 שנה.

"כשהגעתי לשוק ההון, בית ההשקעות שעבדתי בו ניהל חצי מיליארד שקל, וזה נחשב בסדר. פעם, ניהול של מיליארד שקל נחשב למשהו גדול. כיום זה בית השקעות קטן. בתי ההשקעות הקטנים של אז נהפכו לענקיים בבת אחת - ואנשים שנכנסו לפני הרפורמה, עם חוזים שמבטיחים להם אחוזים מהרווח ומהצמיחה של בית ההשקעות, התעשרו מזה מיד. העברת הנכסים מהבנקים לבתי ההשקעות הביאה למשכורות האלה".

זה היה מוצדק?

"בסופו של דבר זה תלוי בתרומה שלך לארגון. אין ספק שלא סביר שמשכורת של מנכ"ל בית השקעות מתקרבת למשכורת של מנכ"ל בנק או חברת ביטוח, שמנהל עשרות מיליארדי שקלים. וכשמנכ"ל מרוויח ככה, קל לו יותר לשלם לסמנכ"ל שמתחתיו סכום דומה. אבל צריך להפריד בין השכבה העליונה הדקה לשכבה המרכזית, שבה המצב שונה".

ב' צודק באשר למקור עליות השכר. המפתח נמצא ברפורמת בכר, שהוציאה את נכסיו של הציבור הישראלי - קופות גמל, קרנות השתלמות וקרנות נאמנות - מידי המערכת הבנקאית, והעבירה אותם לבתי ההשקעות הפרטיים. בענף הפיננסים ידעו לגזור מכך את הקופון.

"בעשור האחרון נוצר בבתי ההשקעות תהליך אמיתי של בניית ערך", אומר על כך א', בכיר לשעבר באחד מבתי ההשקעות הגדולים בשוק. "הם התפתחו מעסקים קטנים מאוד, ומי שעשה שם כסף היו בעיקר המייסדים או המנהלים של הפעילויות. חברות תעודות הסל וקופות הגמל היו חברות סטארט-אפ, והן נתנו אופציות ואחוזים כי לא היתה להן אפשרות לשלם שכר. ואז הגיע הכסף הגדול, ועלויות השכר התנפחו בגלל נוסחות חישוב האופציות. בתי ההשקעות התחילו לקנות את המנהלים החוצה ולהעביר אותם לשכר רגיל - כשהם אומרים בעצם, 'לא התכוונו לשלם לכם כל כך הרבה'".

אלה מנגנוני שכר ראויים לאור הפערים החברתיים בישראל?

"המנגנונים ראויים, אבל מה שהיה ראוי ביום ההקמה של בית ההשקעות לא תמיד נכון בהמשך. כשנתנו לשכירים האלה 20%, זה היה 20% מאפס. בדיעבד, הערך נצבר במהירות. אין ספק שבמעמד מתן האופציות אף אחד לא חשב שזה יביא למשכורות של 7-8 מיליון שקל".

דבריו של א' על הצפת הערך לא עומדים בשני מבחנים. ראשית, בחינה של מקבלי השכר מראה כי רבים מהם זכו לעלויות השכר האלה גם כשבתי ההשקעות שלהם לא הציגו ביצועים טובים. מתוך ארבעת בתי ההשקעות הנסחרים כיום בתל אביב, שניים מציגים תשואה אפסית ושניים נוספים מציגים תשואה שלילית. שנית, אם נשאל את האזרחים שחסכונותיהם מנוהלים באותם בתי השקעות לשביעות רצונם, קשה להאמין כי נראה מתאם בין הביצועים בניהול הכסף לבין השכר - מהסיבה הפשוטה שמרבית הבונוסים והמשכורות לא ניתנים תמורות תשואות גבוהות שהמנהל הביא לחוסכים.

"בשנים הקרובות המשכורות יירדו", אומר ב'. "אפשר להסתכל על מנכ"לים שעזבו בשנה האחרונה לעומת מי שהחליפו אותם. הם כבר לא ירוויחו 8 מיליון שקל, אלא 2 מיליון. אחרי הכל, הרווחיות בבתי ההשקעות נמצאת במצב בעייתי".

אבל למה שהשכר יירד בהתאם? הרי בוול סטריט, לא משנה מה קרה, המשכורות לא ירדו.

"בחו"ל אלה סטנדרטים אחרים, אי אפשר להשוות אותנו לארה"ב. לגולדמן סאקס יש קופות גמל? אין לו. זה לא הביזנס המרכזי שלו. שם אלה גופים בינלאומיים שהכסף שלהם מגיע מרווחי מסחר, ממכירת מוצרים מובנים ומבנקאות להשקעות. זו תעשייה אחרת עם רגולציה אחרת. בישראל זה ניהול כסף של הציבור נטו. 90% מהכסף של בתי ההשקעות מגיע מהחסכונות של הציבור".

ב' אופטימי. ואולם נפש האדם מוכיחה פעם אחר פעם בעשור האחרון - שבו משכורות האלפיון והמאיון העליונים מתפרסמות בדו"חותיהן של החברות הציבוריות בישראל - כי הבכירים אינם ממהרים להוריד את שכרם גם כשמצב הענף או השוק משתנה.

נציגי ענף הפיננסים אינם היחידים באלפיון העליון. ממחקרם של בן נאים ובלינסקי עולה כי תופעות דומות לאלה שבענף הפיננסים, אפשר למצוא גם בענף התקשורת. למעשה, אמבטיות המזומנים שבהן התרחצו חלק מבכירי הענף מזכירות את הקפיטליזם החזירי בוול סטריט.

מספיק להביט בחברת בזק, שבה חמשת הבכירים זכו ב-2010 לעלות שכר חודשית של יותר מ-400 אלף שקל לכל אחד. ב-2007-2010 זכו ארבעת הבכירים של בזק - היו"ר שלמה רודב, המנכ"ל אבי גבאי, מנכ"ל פלאפון גיל שרון ומנכ"ל בזק בינלאומי איציק בנבנישתי - לתגמולים בסך 270 מיליון שקל. רק שבע שנים קודם לכן, ב-2003, הסתכמה עלות שכר היו"ר באותה חברה ב-1.7 מיליון שקל בשנה.

המנכ"לים בראש הפירמידה כבשו את הכותרות, אבל גם בענף התקשורת ידעה שכבה נאה של עשרות עובדים בקצה העליון של הפירמידה להצטרף לחגיגה. מהמחקר של בן נאים ובלינסקי עולה כי בענף התקשורת נרשמה ההטבה המשמעותית ביותר במצבו של העשירון העליון. אחד האומדנים לכך הוא שיעור העובדים מהעשירון העליון שהצליחו לשמור על מקומם בעשירון זה גם בשנה העוקבת. כך, אם ב-2004 פחות מ-78% מעובדי התקשורת בעשירון העליון הצליחו לשמור על מקומם גם שנה לאחר מכן, ב-2009 הגיע שיעור זה לכ-84%.

משמעותיים עוד יותר הממצאים במאיון ובאלפיון העליונים. ב-2003, כ-71% מעובדי ענף התקשורת שהיו ממוקמים במאיון העליון הצליחו לשמור על מקומם במאיון גם שנה לאחר מכן. ב-2009 עלה שיעור זה ל-79%. באלפיון העליון עלה שיעור זה מ-27% ב-2003-2004 ל-80% ב-2008-2009 - השיעור הגבוה ביותר מבין הענפים. בסופו של דבר, חלקם של עובדי ענף התקשורת באלפיון, בעיקר עובדי חברות הסלולר, זינק מ-3% ל-5% ב-1999-2009. את האלפיון והמאיון העליונים של ענף התקשורת אפשר למצוא בקרב המנכ"לים, הסמנכ"לים והיועצים למיניהם של חברות הסלולר הישראליות. בחסות הסטטוס קוו והיעדר התחרות נהפכו חברות אלה בסוף העשור הראשון למכונות מזומנים המתעשרות על גב הציבור הישראלי. החזירות הזו מראה שוב עד כמה הכסף הקל שזורם בכל ענף משחית, וגורם לעובדים באותו הענף לחשוב כי אין כל מניעה להעביר כמות גדולה ככל האפשר ממנו לכיסיהם - גם כשמדובר בחברות שמניותיהן נמצאות בידי הציבור הישראלי.

אורן מוסט, נשיא ומנהל התפעול הראשי של המתחרה החדשה בענף הסלולר, גולן טלקום, היה ב-1994 חלק מהגרעין שהקים את סלקום. כשהוא נדרש לסיבות לעליית משכורות האלפיון העליון בענף שבו הוא פועל הוא מדבר על הגיאות בענף בשנים המדוברות, ומסביר אותה לאו דווקא באמצעות חוסר התחרות. "ראשית, זו מגמה כללית של הביצועים של הענף. אם היינו בודקים את החברות הסלולריות ואת בזק ו-HOT, אני מניח שב-2003-2009 המכירות, הרווחיות וה-EBITDA (רווח תפעולי לפני הוצאות מס, ריבית, פחת והפחתות, ח"ע) עלו משמעותית. הביצועים השתפרו מאוד בשנים האלה. היו בהן צמיחה גדולה ושיפור בשורה התחתונה, וזה התבטא בתגמול של הבכירים.

"משתנה נוסף הוא החלפות הבעלות והשליטה בחברות הגדולות. זה הביא למצב שבו מנהלים עוזבים וחדשים באים, כלומר יש מצנחי זהב, הסדרי פרישה ותוכניות תגמול חדשות ונדיבות מבעבר. היתה הרחבה של מעגל הנהנים מתוכניות תגמול לפי ביצועים, ורצון לקשור את בכירי החברה - מדרגי הביניים ועד לבכירים ביותר - לביצועים של החברה, בעיקר ה-EBITDA.

"היו גם לחצי שכר ממגזרים אחרים שהשליכו על חברות התקשורת הגדולות, שנהפכו לספק של תשתיות גדולות במשק - כמו שהבנקים היו באופן היסטורי. בשנות ה-90 היו מעט חברות תקשורת גדולות יחסית. החברות גדלו ונהפכו למגזר עסקי דומיננטי במשק ולעמוד תווך רציני, בדומה לבנקים. זה מייצר לחץ להשוות או לשפר תגמול של מנהלים בכירים, כי למה שרק בבנקים יתגמלו כך? בשנות ה-2000 חברות התקשורת עלו כיתה בחשיבותן בסדר היום הכלכלי, במשקל שלהן בהתפלגות ההוצאה של משקי הבית ובסל השירותים שהן נותנות למגזר הפרטי והעסקי. בנוסף, צריך להסתכל מה קרה בבורסה. חברות התקשורת הן חברות ציבוריות שהעניקו תוכניות אופציות, שהלכו והתרחבו. לבכירים היו חבילות תגמול שכללו מניות, וכשהשוק עלה, ראינו את זה גם בכיס של המנהלים".

ומה עם חוסר התחרות בענף?

"בשמונה השנים הראשונות של סלקום, לא חלף יום ללא תחרות עזה בין המפעילים הסלולריים. מ-2004 התחרות בענף לא התקיימה בפרסום. היא מאוד התעצמה במגזר העסקי הגבוה, אבל מי ששילם את המחיר וממשיך לשלם אותו הוא המגזר הפרטי. ברור שהסטטוס קוו הזה עזר לחברות. אבל אין כיום אלמנט אחד שמסביר את השיפור בביצועים. אלה היו משתנים מגוונים, שיחד עזרו לשוק לפרוח".

האם העידן הזה עומד לחלוף עם פתיחת התחרות בשוק?

"את גולן טלקום אנחנו בונים במודל אחר לגמרי: מודל מצומצם, ממוקד וצנוע בהיקפי כוח אדם ומבנה ארגוני".

המשכורות האלה ראויות?

"הפער הגדל בין המעמדות בישראל מעיב ומעיק, וחייב להיפתר ומהר. אבל הכיוון צריך להיות הרבה יותר מאמץ בטיפוח השכבות החלשות, כדי לאפשר להן להתקדם ולצמצם את הפערים מלמטה, במקום לדכא את אלה שמתוגמלים היטב. האנרגיה צריכה ללכת לכיוון שמשפר יכולות וסיכויים, ופחות לכיוון של לקיחה מאחרים. יש לכך יותר סיכוי להצליח".

דבריו של מוסט ראויים. אין טעם לעסוק בציד מכשפות. עם זאת, חשוב להביט בחברות ובשווקים שמהם מגיעים אלה ששכרם צמח באופן לא פרופורציונלי בשנים האחרונות, כדי להבין באילו בעיות עלינו לטפל. וגם משום שבמקרים מסוימים, שכבה רחבה דיה של אזרחים הגובים שכר מופרז עשויה לפגוע בכיס שלנו כציבור.

כפי שמציינים בן נאים ובלינסקי, חלק גדול מהמצטרפים החדשים למאיון העליון ב-1999-2009 - אלה שלא היו שם ב-1999 - מגיעים מחברות הפועלות בשווקים לא תחרותיים. כשבודקים את החברות הבולטות בייצוג עובדים חדשים במאיון העליון, נמצא כי מתוך 17 החברות הגדולות במשקלן היחסי בקטגוריה זו - רק שלוש חברות פועלות בשווקים תחרותיים. שלושתן, אגב, מתחום ההיי-טק. 14 החברות האחרות הגיעו מתחומי הבנקאות, המחצבים והמונופולים הממשלתיים. חברות אלה מעסיקות 20% מהמצטרפים החדשים למאיון העליון, ומשקלן בסך התעסוקה הוא פחות מ-2% מסך העובדים.

17% מאנשי האלפיון העליון הוגדרו כסוחרים. בענף זה השכיחות הגבוהה ביותר היא של יבואני הרכב: לבכירים בחברות הנהנות ממונופולים על המותגים שבהם נוהג עם ישראל סלולה הדרך לפסגה. כמו כן בולטים יבואני המזון ורשתות השיווק הגדולות. 5% השתייכו לתעשייה המסורתית, וכאן נמצאו בכירי חברות המזון הגדולות החולשות על המשק הישראלי.

המקום שבו כדאי לקנח את סיפורו של האלפיון העליון בישראל הוא חברת המזון הישראלית שטראוס, ששוב תפסה את תשומת לבו של הצרכן הישראלי בשבוע שעבר. עלות שכרם של חמשת בכירי שטראוס ב-2010 הסתכמה ביותר מ-22 מיליון שקל. אלה היו הבעלים עופרה שטראוס עם 3 מיליון שקל, המנכ"ל גדי לסין עם 9 מיליון שקל, היועץ המשפטי מיכאל אבנר ומנכ"ל שטראוס ישראל ציון בלס עם 3.2 מיליון שקל כל אחד, ומנכ"ל שטראוס צפון אמריקה, גיורא בר דעה, עם 3.6 מיליון שקל. שבע שנים קודם לכן, ב-2003, הסתפקו חמשת בכירי החברה ביחד בעלות שכר של פחות מ-6 מיליון שקל. בפעם הבאה שאתם תוהים לפשר המחירים המופקעים שנגבים מהצרכן הישראלי עבור שוקולד פרה, קפה טורקי ופסק זמן, תסתכלו על המשכורות האלה ותבינו. 

* כ-33% ממי שנמנו עם המאיון העליון ב-1999 נשארו בו גם ב-2009. אוכלוסיה זו מנתה כ-4,300 עובדים

* 67% מהם רשמו עלייה בשכר הריאלי בשנים אלה. מתוך אותם 2,800 עובדים ששכרם הריאלי עלה, 10% - שהם כרבע מהאלפיון העליון - הצליחו לפחות להכפיל את שכרם הריאלי בעשור זה

^ 257 אלף שקל - השכר החודשי הממוצע ברוטו של אותם 10% ב-2009 - 268% יותר משכרם ב-1999

* כ-90% מאוכלוסיה זו הם גברים

* 53 - הגיל הממוצע והגיל החציוני שלהם ב-2009. 10% מהם בני פחות מ-45, 10% בני יותר מ-63

* 22% מהם הם מנכ"לים שמחזיקים גם במניות

* 27% מהם מועסקים בענף הפיננסים, והקבוצה השנייה בגודלה היא עובדי ענף המסחר - 20% מהם בחברות יבואני הרכב. ענף השירותים העסקיים מרכז כ-18% מאוכלוסיה זו, וההיי-טק - כ-12% בלבד

מקור: גלית בן נאים ואלכסיי בלינסקי, משרד האוצר