איך משיגים הבנקים את רווחיהם?

אף אחד לא הופתע בשבוע שעבר כשנגיד בנק ישראל סטנלי פישר ביקר בוועדת הכספים של הכנסת ואמר: "התשואה על ההון במערכת הבנקאות בישראל נמוכה מהממוצע ב-OECD". אף אחד גם לא הופתע כשפישר אמר שהוא מכיר לעומק את מערכת הבנקאות בארה"ב.

אבל לא מעט בנקאים הרימו גבה כשהוא הסיק מכך את הדבר הבא: "לא ניתן לצפות שהבנקים ימשיכו עד אינסוף להוריד את הריבית ואת העמלות, ובו-זמנית שימשיכו להציע אשראי ולהיות יציבים".

נכון שהיסטורית, התשואה על ההון של הבנקים בישראל נמוכה משל בנקים בארה"ב ואירופה - תשואה שהתקרבה בעשור האחרון לא פעם לכ-20% בשנה, מול כ-10% בישראל. השאלה היא איך הבנקים הזרים עשו זאת, ואם הבנקים הישראליים צריכים לנהוג כמותם.

ארבע שנים לאחר המשבר הפיננסי הגדול, לאחר שתי ועדות חקירה, עשרות ספרים ומאות מאמרים אקדמיים, כולם יודעים מה קרה שם: הבנקים הגדולים שיווקו משכנתאות לאנשים שלא יכלו להחזיר אותן. מיד לאחר מכן הם ארזו את המשכנתאות האלו לתוך נכסים פיננסיים מורכבים, שאותם הם מכרו לאחרים או החזיקו בהם בספרים שלהם עצמם, כשלא היתה ברירה.

בכל אותן שנים הציגו הבנקים רווחים עצומים מהפעילות הזאת ומהקצף שהיא יצרה בשווקים הפיננסיים. כך הם הציגו תשואות על ההון שגרמו למנהלי הבנקים בישראל להחוויר מבושה, ולמלמל "איך, לעזאזל, הם עושים את זה".

בנק הפועלים, בתקופת כהונתו של היו"ר דני דנקנר, כה התקנא בתשואות על ההון של הבנקים הזרים, עד שאימץ ב-2008 יעד רשמי לתשואה על ההון ברמה של 15%, וכדי להגיע לכך החל, בין השאר, להשקיע מיליארדי דולרים באותן אג"ח מגובות משכנתאות.

הסוף ידוע. ב-2008 הבועה התפוצצה: בנקים קרסו, מוזגו עם אחרים, נסגרו או קיבלו סיוע ממשלתי בהיקף של טריליוני דולרים כדי להמשיך לפעול - תוך שהם הורסים הרבה יותר ערך כלכלי מזה שבנו במשך שנים ארוכות שבהן הציגו תשואה גבוהה על ההון. ואילו בישראל, אותו בנק הפועלים שהציג תשואה מרשימה על ההון ב-2007 מצא את עצמו עם הפסדים צורבים בגין משחקיו באג"ח של משכנתאות.

רק הנחיה מפורשת של בנק ישראל למכור את הפוזיציה באג"ח משכנתאות הצילה את בנק הפועלים מהפסד כואב עוד יותר.

לעומתו בנק לאומי - שלא הציג תשואה כה מרשימה על ההון אך מיעט להשקיע בחו"ל - הוא זה שיצא מהמשבר כשהרווחים והמוניטין שלו חזקים מתמיד.

האם פישר היה רוצה שהבנקים הישראליים יעשו את מה שעשו סיטי, בנק אוף אמריקה או יו.בי.אס? לא בטוח.

זה אינו ההבדל היחיד בין הבנקים הזרים לבנקים הישראליים. כשבוחנים את הפרקטיקה של הבנקים האמריקאיים במתן משכנתאות בשנים שלפני המשבר - פעילות שזכתה לכינוי "Robo-signing", מכיוון שהכסף ניתן לרוכשי הבית באופן אוטומטי ללא בדיקה של יכולת החזר - מתברר שהיא היתה פלילית לכל דבר.

דניס קוהלר, עורך דין עם ניסיון במערכת הבנקאית והציבורית, מסביר: "זו היתה התנהלות מאסיבית, עקבית ושיטתית, שאי אפשר שלא להגדיר אותה כהונאה פלילית. או, אם רוצים לבחור מלים אחרות, הבנקים עסקו בשקר, ברמאות ובגניבה".

ואילו סיימון ג'ונסון, שהיה הכלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית והמחבר של הספר "13 בנקאים", המתאר את הימים שבהם ישבו מנהלי הבנקים הגדולים יחדיו בחדרו של שר האוצר האמריקאי וניסו למנוע את קריסתה של המערכת הפיננסית, טוען שהבנקים לא נענשו על ההתנהלות הפלילית הזאת רק מסיבה אחת: חשש בקרב השלטונות שגל תביעות נוסף יערער את אמון הציבור בבנקים - שגם כך לא נהנים מפופולריות.

התוצאה של הזהירות הזאת, קובע ג'ונסון, היא שלמנהלי הבנקים נוצר תמריץ להגדיל את היקף המאזן והרווחים (וכמובן גם את התשואה על ההון) שלהם עוד ועוד, מבלי להעניק משקל גבוה מדי לסיכון ולשמרנות. "אם הבנק שלך גדול מספיק", מסביר ג'ונסון את ההיגיון של מנהל בנק בימינו, "הרי לא רק שהוא גדול מכדי ליפול, הוא גם גדול מכדי לשלוח אותך ואת המנהלים שלך לבית הסוהר".

גם מכאן שוב עולה אותה שאלה: כאשר הוא מקונן על התשואה הנמוכה של הבנקים בישראל מול הבנקים במדינות אחרות, האם סטנלי פישר היה מעדיף שהבנקים הישראליים יתנהלו כמו עמיתיהם בוול סטריט ובסיטי של לונדון?

זה אולי המקום לספר שלאחר הקריסה הפיננסית של 2008 אמרו לא מעט כלכלנים שאולי עדיף היה אם הבנקים, שממילא נהנים מתמיכה מפורשת של המדינה ומשלמי המסים, לא יתנהלו כארגונים המחפשים סיכונים ורווחים מהירים - אלא יותר כגופים ציבוריים המספקים שירות לאזרח.

פישר ובכירי בנק ישראל אכן הודו בעבר שכל הבנקים הישראליים נהנים באופן מעשי מערבות ממשלתית מלאה: ממשלת ישראל ובנק ישראל לעולם לא ייתנו לבנק ישראלי לפשוט את הרגל.

אם כך, מהו בדיוק המסר שניסה פישר להעביר לחברי הכנסת בדיון על גובה העמלות? האם ייתכן שהוא ניסה לשכנע שפגיעה עקבית בעמלות - שאחראיות לכמחצית מהכנסות הבנקים - עלולה בסופו של דבר לערער את היציבות שלהם ואת היכולת שלהם להעמיד אשראי לציבור? זה נכון, אבל פישר מתאר כאן רק חצי מהסיפור, ולא את החצי המעניין.

על פי דברים שנאמרו לעורכי TheMarker בימים האחרונים על ידי כמה מהבכירים ביותר במערכת הבנקאות, סוחבים הבנקים המקומיים גיבנת של הוצאות מיותרות בהיקף של 5-10 מיליארד שקל, תלוי מיהו המעריך, בגין עודף כוח אדם ובגין כוח אדם שמקבל שכר גבוה מדי.

הסיבות מוכרות: ועדי הבנקים החזקים לא מאפשרים לייעל את המערכות, והבנקים נאלצים לשלם את מה שנקבע בהסכמי העסקה היסטוריים. כדי לעמוד בהוצאות השכר העצומות שלהם גובים הבנקים מהציבור סוג של "מס בנקאי", דרך עמלות וריביות גבוהות.

בפגישתו בוועדת הכספים פישר לא התעלם מכך לחלוטין: "ניתן כמובן להתייחס לנושא היעילות (של הבנקים - א"א), וייתכן שיש דברים לשפר בתחום זה", הוא אמר.

אבל זהו אנדרסטייטמנט: עם ביטול הוצאות מיותרות של 7 מיליארד שקלים בשנה, במקרה של מהלך התייעלות כולל, מערכת הבנקאות תוכל להפחית את העלויות ואת הריביות שהיא גובה מהציבור במידה דרמטית. כך יהיה אפשר ליצור בנקים שגם מייצרים תשואה גבוהה על ההון, כמו שפישר רוצה, וגם גובים מהציבור תעריפי עמלות וריביות סבירים - כמו שהעם רוצה.