האם אנחנו באמת בני חורין?

"עבדים היינו, היינו. עתה בני חורין, בני חורין" - כך זימרו לפני יומיים בליל הסדר רבים מאזרחי ישראל, מי בהרמוניה ומי תוך זיוף מביך. כך הם גם הרגישו.

ומדוע לא? ישראל היא הרי דמוקרטיה. אזרחיה הם בעלי אופי עצמאי. הם יודעים לעמוד על זכויותיהם, והם אפילו הוכיחו זאת בקיץ האחרון. כשמרגיזים אותם באמת, הם יודעים לצאת לרחובות ולהראות לשלטון מה הם חושבים. ישראלים הם לא עבדים. הם אפילו לא סתם פראיירים.

האומנם?

אין ספק: איש מאתנו אינו עבד כיום במובן שמוזכר בסיפור יציאת מצרים - עם שלשלאות, הכאות ועבודת פרך. אבל יותר מאשר מצב פיסי, עבדות היא מצב נפשי שבו העבד השלים עם מצבו, נכנע לשיטה ולמנגנון שמעביד אותו - ואף אימץ אותה. עבד אמיתי בדרך כלל מתקשה לדמיין מציאות אחרת מזו שבה הוא חי.

הנה כמה מאפיינים מקובלים למצב נפשי של עבדות:

העבד מאמץ לא פעם את המציאות ומשכנע את עצמו שהיא טובה עבורו. הוא מאמץ את החוקים שמכתיבים את חייו ושומר עליהם, לעתים בקנאות - כי "זה החוק". כדי שיוכל להשלים עם מצבו, הוא מוודא שגם אחרים שומרים על החוקים, מתוך היגיון של "צרת רבים, חצי נחמה".

בניגוד לבני חורין, לעבדים אין רצון להילחם כדי לשנות את מצבם, ולכן הם שואלים את השלטונות כיצד עליהם לחיות ומאמצים את התשובה כלשונה. העבדות מגדירה את העבד ונותנת לו מסגרת. העבד מגן עליה מפני ניסיונות שינוי, כדי להימנע מהתמודדות עם המהות המדכאת של מצבו שלו.

האם המאפיינים האלה מזכירים משהו למישהו?

אמנם ארבע הקושיות של ליל הסדר כבר מאחורינו לשנה זו, אבל ראוי שכל אחד מאיתנו ישאל את עצמו אם אי פעם אמר לעצמו משהו כמו - "זה מה שיש, וזה יותר טוב מכל שיטה אחרת"? האם חשב - "נכון שאין לי השפעה על השיטה, ונכון שאני מקבל אותה כפי שהיא, אבל לפחות יש לי משכורת קבועה וביטחון כלכלי בסיסי"? ואולי משהו כמו: "החיים הם ג'ונגל, יש כאלה שיש להם, יש כאלה שאין להם, כך זה היה, וכך זה יהיה תמיד?"

אם אמרתם או חשבתם דברים כאלה, כדאי שתשאלו את עצמכם עד כמה אתם בני חורין.

בעולם הכלכלי ובוודאי שבשוק ההון, השאלות האלה אפילו יותר קשות. משקי בית בישראל, מכל העשירונים למעט המאיון העליון, מנהלים את הנכסים הפיננסיים שלהם באופן פסיבי לחלוטין, כמעט ללא שיקול דעת.

מתוך הכסף שהאזרח מרוויח, כשכיר או כעצמאי, נגרעים באופן אוטומטי סכומי כסף גדולים שהולכים ל"חיסכון", מבלי שהוא יידע בכמה בדיוק מדובר ולאן הולך הכסף. הוא יודע שמישהו "מנהל" את הכסף, ושהוא "יושקע" במשהו, וזהו.

מדי פעם, בעיקר בעתות משבר, האזרח יגלה שהכסף ניתן כהלוואה או כהשקעה למדינות, לאנשי עסקים ולטייקונים, ושחלקם מתקשים או אינם מעוניינים להחזיר אותו. אם האזרח יחפש אלטרנטיבה, הוא יגלה שאין כזו - שכולם מציעים אותו שירות ואותה סחורה.

הוא ימצא שקשה מאוד, אי אפשר או לא כדאי לעבור מספק שירות אחד לספק שירות אחר - ושיש לו מעט מקום לשנות את המציאות הזאת. אם הוא אי פעם יטרח לבצע חישוב קטן, מה שרק מעטים עושים, האזרח יגלה שהכסף שהוא חוסך לא יספיק לו כדי לשמור על רמת חייו הנוכחית לאחר היום שבו יפסיק לעבוד. הגדרה של מציאות כזו כ"עבדות פיננסית" היא אולי מעט חריפה, אבל איש לא יחשוב שהחוסך הישראלי הטיפוסי הוא בן חורין פיננסי.

אבל רק רגע, מה עם כל האנשים שהשקיעו, הרוויחו, וכיום חיים בעושר, אושר וחופש אישי? התשובה היא שבעצם אין הרבה אנשים כאלה, ושהבודדים שאכן עשו זאת קיימים בעיקר כדי לשמר את החלומות של כל האחרים.

אם ההבדל בין עבדות לחופש אמור לבוא לידי ביטוי ביכולת לבחור בין אפשריות וחלופות, אזי ניתן להרחיב את הגדרת העבדות הכלכלית לשורה ארוכה של מוצרים ושירותים. טלפון קווי אנחנו יכולים לקנות רק מספק אחד או שניים במחיר אחד, וכך גם מלט וחשמל. כשמחיר החשמל עולה אין לנו ברירה אלא לשלם יותר, אחרת ינתקו אותנו מהזרם.

אנחנו יכולים לבחור בין כמה בנקים וכמה חברות ביטוח, אבל כולם נותנים אותו שירות באותו המחיר. וכל הדוגמאות שהזכרנו כאן הן רק בענייני צרכנות, עוד לפני שמדברים על ביטוח לאומי, היטל בריאות, ארנונה, אגרת מים, שירותי חינוך ושירותי בריאות.

ארבע חמישיות מהפעולות הצרכניות שלנו מוכתבות מלמעלה. אומרים לנו מי הספק, כמה לשלם הפעם, ואנחנו פשוט עושים את זה - לעתים קרובות בהוראת קבע.

לא נגזים: אנחנו לא באמת עבדים. החופש הכלכלי-צרכני שלנו אינו נופל מזה שיש לרוב האמריקאים, לרוב האירופאים, לרוב ההודים ולכל הסינים. במדינות אירופיות שבהן מגיעה האבטלה בקרב צעירים ל-25%, למשל, החופש הכלכלי מוגבל יותר.

אבל כדי להיות בני חורין, ייתכן שעל חלק מאזרחי מדינת ישראל יהיה להיחלץ מהמצב הנפשי המאפיין עבדים, מהמצב הנפשי שמקבל את המציאות שבה אנו חיים כפי שהיא, שאינו חושב אפילו לשנות אותה, ולעתים קרובות מסייע לשמור עליה כפי שהיא - מתוך כל מיני מניעים נפשיים וטיעונים שמכרו להם בעבר. כדי להיות בני חורין, חלק מהציבור הישראלי צריך אולי להשתחרר מחלק מהשלשלאות המחשבתיות שאימצו לעצמם.