כל התחנות בהן עובר הדלק בדרך להתייקרות הבאה

נקודת התצפית הטובה ביותר על מפעל בית הזיקוק בחיפה נמצאת בראש מגדל ה-CCR. כדי להגיע לשם יצטרך המבקר להיכנס לתוך מעלית, שנראית יותר כמו כלוב ברזל מרחף. כשהמעלית מזדחלת לאטה לכיוון השמים - 75 מטר מעל פני האדמה - והמנוע המושך אותה מרעיש, אפשר להבין מדוע בבז"ן מקפידים לומר למבקרים כי "זו לא מעלית של בית מלון".

אלא שהמחזה שנגלה ממרום מגדל הברזל משכיח את הגובה ואת דקיקות המעקה שאמור להגן על העומדים בראשו, את רעש הזיקוק המלווה את הצועד במרבית חלקי המפעל ואת הריח החמוץ-שרוף של הזיקוק מסביב. 2,400 דונם של קונסטרוקציות מתכת, מכלי דלק ועשרות ק"מ של צינורות ברזל ניצבים תחתיו.

המתקנים האלה הם הלב התעשייתי של המדינות המערביות המודרניות. זהו המקום שמניע את החיים של כולנו. אם אתם קוראים את הכתבה הזו בביתכם, רוב הסיכויים שלא תמצאו סביבכם מוצר שאינו מורכב מתוצר תעשיית בתי הזיקוק, הנפט.

כמעט כל מוצר בחיי היום-יום שלנו מכיל רכיבים היוצאים מהכוורת הזו: הכבישים שעליהם אנו נוסעים, צבעי המאכל במזון שלנו, התרופות שאנו בולעים, מוצרי הקוסמטיקה שאנו נמרחים בהם, החומרים שעמם אנו מדשנים את הצמחים שאנו מגדלים והאריזות של כל מוצר שתעלו על דעתכם.

גם אם תנסו להתחמק ממוצרי הנפט באמצעות בחירה במוצרי עץ או קש טבעיים בלבד, למשל, אתם עשויים לגלות שהם נצבעו בחומרים שהגיעו מפה. גם אם תבחרו להשתמש במוצרים הארוזים בנייר בלבד ותתרחקו מהפלסטיק והניילון, סביר שתגלו כי הם נצבעו בשעווה שמקורה בנפט לצורך הגברת האיטום שלהם.

ואולם השימוש שמטריד את מנוחת האזרח הישראלי יותר מכל הוא זה שמסייע לנייד את כל החומרים המשמשים אותנו - וגם את עצמנו. צורת השימוש המרכזית הזו עוררה את עיקר תשומת הלב הציבורית בשבועות האחרונים.

הדוגמה הפשוטה ביותר טמונה בעובדה שאת הדרך מתל אביב לבית הזיקוק בחיפה אפשר לעשות בשתי דרכים: ברכבת - מסלול שבו עלות כרטיס הנסיעה הלוך ושוב תהיה כ-60 שקל, או במכונית - נסיעה של 200 ק"מ לשני הכיוונים, שדורשת כ-15 ליטר של בנזין שעלותם כ-120 שקל. אם לפני חמש שנים היו מרבית הנוסעים בוחרים לעשות את הדרך הזו במכוניתם הפרטית, הסיכוי שכיום רבים מהם יעשו אותה ברכבת גבוה בהרבה.

בתחילת 2007 עלה ליטר בנזין פחות מ-5.5 שקלים. נכון לתחילת 2012 המחיר מתקרב ל-8 שקלים. בעקבות עליית המחירים, שמשפיעה על כל היבט של חיינו, החלטנו לצאת למסע בעקבות מחיר הנפט והגורמים הקובעים אותו - שהחל בבית הזיקוק. 49% מהמחיר שאנו משלמים על הדלק הולך לממשלת ישראל: 35.2% ממנו מופנה למס הבלו, הנגבה מיצרן הדלק, והמע"מ גובה 13.8% נוספים. את 2011 סיימו הן בתי הזיקוק הפועלים בישראל והן משווקות הדלק הישראליות בהפסדים. כששאלנו את אחד הגורמים הבכירים בענף "אם כולם מפסידים, מי מרוויח מעסקי הנפט?", הוא השיב כי "המדינה היא זו שמרוויחה".

האזרח הישראלי משלם לממשלה מס של 50% על דלק. חישוב גס מעלה שכל חצי שקל של מס על ליטר דלק שאנו משלמים שווה כ-4 מיליארד שקל למדינה. עיקר הסכום הזה נובע ממס הבלו, המהווה 36.2% ממחיר הדלק. 13.8% נוספים מגיעים ממע"מ. מניתוח שנערך ב-TheMarker באחרונה, בהתייחס למחיר הדלק במונחי כוח הקנייה של הצרכן הישראלי, המס לליטר שמשלם האזרח הישראלי - 4 שקלים בקירוב - מציב אותו כאחד ממשלמי המס הגבוהים באירופה על דלק.

מס הבלו נועד במקור להיטיב עם האזרח. מדובר ב"מס חינוכי" שמטרתו להוריד את צריכת המוצרים שעל רכישתם הוא נגבה, דוגמת סיגריות ואלכוהול. במקרה של הדלק מוטל המס כדי להפחית את הזיהום מכלי הרכב שלנו. אלא שהמס החינוכי הזה הוא רכיב לא קטן בהכנסות הממשלה, ובפועל הוא אינו מצליח להביא לירידה בצריכת הדלק.

המיסוי על דלק מספק כ-93% מההכנסות ממיסוי עקיף של המדינה. אם הכנסות המדינה נטו מהבלו על הדלק הסתכמו ב-2005 ב-9.3 מיליארד שקל, ב-2009 כבר דובר על 16.5 מיליארד שקל. נכון ל-2011 הסכום אמור לעבור את ה-15 מיליארד שקל. רוב הנטל מוטל על אזרחים פרטיים: כ-52% מהבלו משלמים בעלי כלי רכב פרטיים, וכ-40% משאיות. הגידול הזה נובע מכך שהישראלים מחזיקים ביותר מכוניות ונוסעים יותר, ומכך שמחיר הדלק עולה - ויחד אתו היקף המס.

מרבית הנפט המיובא לישראל מגיע ממדינות ברית המועצות לשעבר, ובראשן אזרבייג'ן. מקצתו מגיע ממצרים. היו זמנים שבהם הנפט הגיע גם מיעדים רחוקים יותר, כמו מקסיקו, אבל הקרבה של אזור הקווקז והיחסים התקינים עמו נותנת לו יתרון.

מחירה של חבית נפט נקבע בזירות המסחר בעולם: Platts, חברה לאיסוף נתונים, מסכמת את המחיר שנקבע בעסקות ומפרסמת אותו. הזינוק במחיר הבסיס של החבית הוא הגורם הראשון לעלייה במחיר הבנזין בשנים האחרונות: בסוף 2004 היה מחירה 42 דולר, וכיום מדובר בכ-103 דולר. חבית נפט מכילה 159 ליטר, כך שמחיר ליטר נפט גולמי הוא מעט פחות מ-2.5 שקלים.

לאחר שנקבע מחיר בסיס, מנהלות החברות משא ומתן סביב מחיר הפרמיה שתשולם עליו. הפרמיה הזו נקבעת על ידי שלל גורמים כמו סוג הנפט ואיכותו - הנפט מאזרבייג'ן, למשל, לא דומה לזה המגיע ממפרץ סואץ.

סוג ואיכות הנפט נקבעים לפי מידת הכבדות או הקלות שלו - הרבה יותר קשה לזקק לבנזין נפט כבד - ולפי מידת החמיצות שלו: אם הוא רווי תחמוצות שיש לסנן כמו גופרית או שהוא מתוק יותר. הפרמיה הזו נעה בדרך כלל סביב כמה דולרים לחבית.

המחיר שמשלמים בתי הזיקוק מושפע גם מגורמים גיאו-פוליטיים: בזמן ההפיכה בלוב, שעצרה את אספקת הנפט הלובי הדומה בתכונותיו לזה האזרי, זינקה הפרמיה לחבית נפט אזרי ב-5-6 דולרים. לבסוף, הוא מושפע גם מזמינותן של האניות המובילות אותו, וגם לנמלים שמשלחים ומקבלים אותו יש חלק בקביעת הפרמיה.

את הנפט הגולמי אפשר לרכוש מהחברה המפיקה אותו או מחברות מסחר - טריידרים - המחזיקות בחוזים ארוכי טווח עם מפיקות הנפט הגולמי. לדברי בכיר בתעשיית הזיקוק, "את הרווח הגולמי של עשרות דולרים לחבית עושות החברות שמפיקות נפט. המזקקים עושים רווח גולמי של דולרים בודדים לחבית, 6-8 דולרים במקרה הטוב. הטריידרים מרוויחים עשרות סנטים לחבית, והמשווקים סנטים בודדים".

מרבית הנפט המיובא לישראל מגיע לנמל אשקלון. כדי להגיע לבתי הזיקוק הוא ישונע, בדרך כלל, באמצעות החברות הלאומיות - קצא"א, תש"נ (תשתיות נפט לישראל) וקמ"ד (קו מוצרי דלק, חברה בת בבעלות מלאה של תש"נ) - השולטות במסופי הפריקה, במכלי האחסון שלהם ובמיקשרים (הקווים הימיים שדרכם מוזרם הנוזל אל החוף) של הנפט.

יש חברות נוספות המחזיקות במכלים, אבל התחרות היא מזערית הן בגלל פיקוח על מחיר שירותי התשתית בישראל, והן מפני שבתי הזיקוק הם כמעט תמיד לקוחות שבויים - שכן אם ברצונך לפרוק נפט בנמל מסוים, לשנעו מנקודה אחת לשנייה ולאחסנו במקום מסוים, אין לך לרוב יותר מברירה אחת.

כך, בית הזיקוק החיפאי הפורק באשקלון נתון בעיקר בידיים של קצא"א, שכן הבאת מיכליות לנמל אילת לא כדאית מהיעדים שמהם הוא מיובא כיום ונמל הנפט של קריית חיים, הסמוך לבית הזיקוק, מסוגל לקלוט רק מכליות קטנות, בעוד זה של אשקלון קולט מכליות ענק המובילות 250 אלף טונה נפט. בעוד תש"נ וקמ"ד הן חברות ממשלתיות שמחיריהן מפוקחים, קצא"א נמצאת גם בידי בעלים פרטיים ומהווה מונופול הקובע את מחיריו בעצמו.

ביציאה מהמתקנים ייתקל הנפט שוב בחברות הלא תחרותיות תש"נ וקמ"ד, ויזרום בצינורות תת קרקעיים שהניחו החוצים את המדינה. במסלול צפונה הוא יזרום לאורך מישור החוף ומתחת לחיפה עד לקריות, שם שוכן בית הזיקוק.

עלויות הפריקה, האחסון וההובלה שוליות ביחס למחיר הסופי: עלויות האחסון הן 7-6 שקלים לטונה לחודש, ועלות הזרמת מוצרי נפט בקווים ארציים יכולה להגיע ל-2 שקלים להזרמת קילוליטר.

בית הזיקוק בחיפה מחזיק בתואר "בית הזיקוק הגדול במזרח התיכון". הוא בעל יכולת זיקוק של 197 אלף חביות נפט ביממה, פי שניים מבית הזיקוק באשדוד.

הנפט הגולמי מגיע לבית הזיקוק בטמפרטורת הסביבה. תהליך הזיקוק שלו כולל את חימום הנפט ועיבויו ברמות טמפרטורות שונות, שנעשה באמצעות כבשני ענק שעל דפנותיהם צינורות שבהם זורם הנפט המחומם. החימום לרמות של מאות מעלות צלזיוס מאפשר את הפרדת חומריו השונים של הנפט על סמך נקודת הרתיחה של כל חומר המרכיב אותו.

מגדלי הזיקוק נדרשים להיות גבוהים, מכיוון שהאדים עולים מעלה. לאחר תהליך האידוי והעיבוי, שלב הזיקוק הבא הוא הפיצוח, שבמהלכו משתמשים בזרזים הנמצאים גם בקנקני סינון המים בריטה ומתקני טיהור אחרים, המזקקים את הנפט ברמה אחת נוספת. במקביל מבצעים "הדחה" - שטיפה של הנפט - המזקקת אותו עוד יותר.

חדר הבקרה של בית הזיקוק בחיפה מזכיר את מרכזי השיגור של נאס"א. כל המתקנים פועלים 24 שעות ביממה, מפני שהעברה של מתקן ממצב קר לפעילות מלאה אורכת יומיים וחצי. עצירה של מתקן מפעולתו תדרוש משך זמן דומה. עלות הקמת בית זיקוק נאמדת במיליארדי שקלים, בהתאם לכמות המתקנים.

תעשיית הזיקוק הישראלית הופרטה ב-2006 לשניים: בית הזיקוק בחיפה הנמצא בשליטת החברה לישראל, וזה שבאשדוד (בז"א), שבשליטת חברת פז של איש העסקים צדיק בינו. בז"ן מחזיק בכ-66% משוק אספקת הדלק הישראלי, ובז"א מחזיק ביתר. בז"ן גם מייצא כשליש מתוצרתו, ובז"א מוכר דלק לרשות הפלסטינית. לדברי ירון זר, אנליסט האנרגיה של בית ההשקעות כלל פיננסים, "לשני בתי הזיקוק יהיה אינטרס גדול לייצא יותר מרבע מהתוצרת שלהם בשנים הקרובות".

"החוק קובע כיום שמפעל שמייצא יותר מרבע מפעילותו זכאי להקלה משמעותית במס החברות. כיום זה עדיין לא מעניין אותן כי יש להן הפסדים צבורים לצורכי מס, אבל ברגע שהן ינצלו את ההקלות בגין ההפסדים זה ישתנה".

בבתי הזיקוק לא מוכנים לשמוע על בעיית היעדר תחרות בענף. קשה להתווכח עמם על גזירת רווחים מופלגים, לנוכח העובדה שאת 2011 סיימו שתי החברות עם הפסדים מפעילות הזיקוק. "ההפסדים של השנתיים האחרונות לא משקפים", טוען זר, "הם לא אמורים להימשך.

חברות הזיקוק מפסידות כי מרווח הזיקוק בעולם היה חלש ב-2011. בשנה שעברה עלו מחירי חבית נפט בחדות ומחירי התזקיקים לא פיצו על כך. בנוסף, מצב המקרו באירופה הוריד ביקושים והאמברגו על אירן הביא לעלייה במחיר הנפט, ללא הקבלה במחיר המוצר המוגמר.

"כשהסיפור האירני יירגע, מחירי הנפט יירדו בהתאמה. בינתיים הודיעו הסעודים שהם יגדילו את קצב ההפקה, והאמריקאים הודיעו שיקטינו את המלאים שלהם ויוציאו נפט לשוק. זה השפיע על מחירי הנפט, שירדו בימים האחרונים, ומרווח הזיקוק נראה טוב יותר. במצב כזה לחברות יש גם יכולת להכות את המרווח".

בחינה של הסיבות להפסדי בתי הזיקוק השנה מעלה כי רובם נבעו מהפסדים על ערך המלאי, בעוד שהם הציגו רווחים תפעוליים. מעבר להפסדים, כשטוענים בפניהם כי אין תחרות, מביאים בכירים בבתי הזיקוק כראיה את העובדה שמחיר הדלק לצרכן הישראלי דומה למחיר שמשלם הצרכן האירופאי. הם טוענים כי הן פז והן בז"ן מנסות לגנוב זו מזו לקוחות.

"המתחרה מגיע לכל הלקוחות שלנו ומציע להם לעבור לקנות ממנו. ברגע שמתחילה השנה, לקוחות מתקשרים ושואלים מה התנאים שלנו ומה התנאים של המתחרה - ומגיעים להחלטה. לכולם יש אלטרנטיבה לייבא, והעובדה שהם לא בוחרים בה מעידה על המחיר התחרותי, כי לאור המחיר שלנו - הובלת הנפט לפה הופכת את היבוא ללא כדאי", אומר בכיר באחד מבתי הזיקוק.

כראיה לכך, יבוא הנפט הגולמי שהתקיים בישראל עד 2006 על ידי משווקות הדלק, לפני ההפרטה של בתי הזיקוק, פסק כמעט כליל. הפסקת היבוא לא היתה מוחלטת. ראשית, בז"ן המשיכה לייבא דלק מזוקק - מהלך מוזר בהתחשב בעובדה שמדובר בחברה שגם מייצאת דלק, אבל מוסבר על ידי גורמים בענף בהזדמנויות נקודתיות בשוק הדלק הבינלאומי.

שנית, ואף חשוב יותר, באמצע מארס ייבאו סונול ודור אלון מכלית של 30 אלף טונה בנזין מחו"ל. הדלק יובא בהנחה של כ-0.4 אגורות לליטר. מקורבים לעסקה גורסים כי הבאת האנייה נועדה להציב למייבאות אלטרנטיבה לבז"ן, לבדוק מחירים ולא להיות תלוי בספק אחד, וכי "המחיר שהן שילמו היה כזה שאם היה להן את המחיר הזה כל השנה, הוא היה עושה להן רק טוב. היבוא יוצא זול יותר כי אין לך דילר בשם בז"ן. בז"ן קונה היום דלק מזוקק ומוכרת אותו כמזוקק".

גורם נוסף להיעדר התחרותיות הוא שהתפלגות השוק בין שתי החברות קבועה מאז ההפרטה, כמו גם העובדה שחברת פז מחזיקה גם בחברת הדלק הגדולה במשק, הרוכשת ממנה את רוב הדלק, למעט תחנותיה הצפוניות. כ-70% מכושר הזיקוק של בז"א נשארים בתוך החברה. לדברי לקוח של בז"ן, "לא מתחרים עלי כי כיום אין אלטרנטיבות. בז"ן היא ספקית היסטורית של כל החברות למעט פז. אין לנו בתי זיקוק אחרים, ויבוא דלק מוגמר מפחיד אנשים".

פנית לפז כדי לקבל הצעת מחיר מתחרה?

"אין לי בשביל מה - פז מזקקת במקסימום שלה ומוכרת לתחנות שלה".

איך נעשה המשא ומתן מול בז"ן?

"הוא מתחדש כל שנה. אם לא תבדוק מה קורה בחוץ, לא תדע אם שילמת מחיר הוגן אחרי המשא ומתן. אתה חייב לבדוק אלטרנטיבות".

ביציאה מבית הזיקוק נמכר הדלק במחיר המהווה כ-43% ממחירו הסופי בתחנה. המחיר בשער בית הזיקוק מבוסס על המחירון של Platts האוסף נתוני עסקות ברחבי העולם, ומפרסם מחיר דולרי לטונה של כל סוג דלק. על בסיסם נערך משא ומתן בין משווקת הדלק לבין בית הזיקוק, בהנחה שהם אינם בבעלות אותה חברה, כמו במקרה של פז. המשא ומתן נשען על ההיקפים שהמשווקת רוצה לרכוש, על סוגי הדלק ועל תנאי תשלום. מהנקודה הזו המחיר לצרכן נמצא בידיו של המשווק - חברות הדלק שכולנו מכירים.