חבר שלי בפייסבוק: כך גרמו לי להתפקד לליכוד

ליאור מאירי עשה את הבלתי אפשרי - וגרם לי להתפקד לליכוד. עבור שמאלנית ותיקה כמוני, מדובר בלא פחות מרעידת אדמה. לו אני של לפני חמש שנים היתה שומעת שהתפקדתי דווקא למפלגתו של בנימין נתניהו, הייתי מגיבה ודאי כמו רוב חברי כשסיפרתי להם על המהלך: בשתיקה מזועזעת של כמה שניות. "לליכוד?", שואלים אותי בחוסר אמון, "לליכוד? השתגעת?"

את העובדה שמאירי הצליח לשכנע אותי ואת בן זוגי ניר להתפקד למפלגת הימין אפשר לזקוף, בראש ובראשונה, לזכות הרשת החברתית של מארק צוקרברג. היכרותנו החלה אמנם בעולם האמיתי - ליאור עובד בסטארט-אפ ששייך לגיסי, ועבד עם ניר על כמה פרויקטים - אבל רק מהרגע שהחלה חברותנו בפייסבוק נחשפתי לאוונגליזם ההתפקדות היעיל שלו.

מאז המחאה של הקיץ, כמעט כל סטטוס של מאירי, הפעיל בקבוצת "הליכודניקים החדשים", היה וריאציה על נושא אחד: חייבים להתפקד, רצוי לליכוד. ההיגיון היה פשוט להדהים: מי שמשפיע בסופו של דבר על רשימות הח"כים במפלגות הדמוקרטיות הוא ציבור של כמה עשרות אלפי מתפקדים, והמתפקדים הללו הם אלה שהח"כים מחויבים אליהם בסופו של דבר. במקרים מסוימים דרושים לא יותר מ-2,000 איש כדי להכניס מועמד לרשימה, ומכיוון שהליכוד הוא מפלגת השלטון, התפקדות אליו תייצר את האפקטיביות המירבית. כך חזר ושנה, בסטטוס אחר סטטוס.

למה לא חסמתי אותו? קודם כל, כי הוא היה שנון. חוץ מזה, כי התחלתי להרגיש שאולי הוא צודק. ואולי לא. אבל מה יש לי להפסיד, חוץ מדעות קדומות ו-60 שקלים?

ברגע ששמע שעשינו את הצעד, צירף אותנו מאירי לקבוצת "הליכודניקים החדשים" - קבוצה סגורה, שבה מנהל הגרעין הקשה של המתפקדים דיונים סוערים, מרובי טקסט וסימני קריאה, על סוגיות אקטואליות, חולק אסטרטגיות להפצת ההתפקדות, ומנהל תחרות תרנגולים לא סמויה, שתמציתה היא מי מצליח לפקוד יותר.

הקבוצה הוקמה באוקטובר-נובמבר 2011 על ידי מאירי, גיל קדרון, רועי עידן ודרור נובלמן; כיום היא מונה כ-500 חברים. לדברי מאירי, היא הביאה להתפקדות של 700 אנשים בערך, ובעקבות הפעילות שלה ושל קבוצות אחרות הקוראות להתפקדות לליכוד (הרשימה האזרחית, דור האמת, הזרוע הליכודית של המתפקדים) התפקדו לליכוד, בהערכה גסה, כ-2,500 איש (מספר שקשה לאמת, כמובן).

במשך תקופה מסוימת עקבתי בעניין אחר הנעשה בקבוצה הזו. אני לא רגילה להיות פעילה בקבוצות פוליטיות, והלהט והדיון הרוחש היו עבורי חוויה אנתרופולגית מרתקת. אהבתי גם את התחושה שאני חלק ממשהו גדול יותר, שאולי באמת יצליח לשנות פה משהו. גיליתי גם שאני היחידה בקבוצה, פחות או יותר, שדני דנון לא ניסה להזמין לחוג בית.

אבל לאט לאט גיליתי שבדיון מעורבים אינטרסים שאני לא בדיוק מבינה: עוזרים של ח"כים מנסים לקדם את הבוסים שלהם, אחרים אולי מנסים לקדם את בחירתם שלהם לרשימה. חלק מהתגובות בדיונים היו נגועות בדיוק באותה גזענות והתלהמות שהיוזמה, כך קיוויתי, היתה אמורה לבער. בקיצור, לא הרגשתי שם בבית.

ביום שבו חסמתי את העדכונים של הקבוצה מלהופיע אוטומטית בפיד שלי, הפסדתי עדכון בשיחה היצרית ביותר בסביבה - אבל הרווחתי בחזרה את השקט שלי. כיום אני תא רדום, שמחכה לזמן הנכון לפעולה. האם אני עדיין מאמינה ברעיון ההתפקדות? נראה לי שכן. בינתיים אני ממשיכה לצפות מהצד במאירי פוקד את העולם - סטטוס אחד בכל פעם.