נוסף על היותו אבי האומה הגרמנית, אוטו פון ביסמרק הוריש לעולם גם כמה נכסים סוציאליים יקרים מפז. המפורסם שבהם הוא הביטוח הפנסיוני, שלשם יישומו קבע ביסמרק גיל פרישה מעבודה - 65. זה היה בשנות ה-80 של המאה ה-19.
ב-130 השנה שחלפו מאז, גיל הפרישה מעבודה כמעט לא השתנה. אמנם בעשור האחרון העלו מדינות אחדות את גיל הפרישה, אבל בשנים ספורות בלבד - לא יותר מגיל 67. התוצאה היא פרדוקס מושלם. בתקופת ביסמרק עובדים הצטרפו לשוק העבודה מיד עם הגיעם לבגרות, בגיל 18, ועבדו עד גיל 65. כך צברו כ-45 שנות עבודה עד לפרישה. תוחלת החיים היתה אז 70-72 שנה (ללא תמותת תינוקות), כלומר את החיסכון שצברו במשך 45 שנות עבודה ניצלו במשך 5-7 שנות פנסיה לכל היותר.
ישראל מזדקנת: כיצד נערכת המדינה לעלייה בתוחלת החיים?
כיום ההצטרפות לגיל העבודה מאוחרת יותר. הנוער לא ממהר להתבגר, מתגייס לצבא, יוצא לטיול בדרום אמריקה, ממשיך ללימודים אקדמיים ולא מצטרף לשוק העבודה לפני גיל 26-30. עד גיל 67, הוא צובר 35-40 שנות עבודה בלבד. עם הגיעו לגיל 67, מצפות לעובד הפורש, שנהנה מתוחלת חיים של 83 שנה, 17 שנים נוספות. כך שכיום, 35 שנות חיסכון (שליש פחות מבתקופת ביסמרק) צריכות להספיק ל-17 שנות פנסיה (פי שלושה מבתקופת ביסמרק).
וזה עוד לא הכל. על תוחלת העבודה ותוחלת החיים יש להוסיף עוד שני נתונים קריטיים. הראשון הוא הירידה החדה בילודה, שמביאה לכך שהיחס בין מספר הגמלאים למספר העובדים שמפרנסים אותם (באמצעות הביטוח הלאומי) ירד פלאים. למעשה, בעולם אין כיום די צעירים כדי לפרנס את הזקנים.
הנתון השני הוא איכותי - הציפיות מגיל הפרישה. הסבים שלנו נפטרו בשנות ה-70 לחייהם, ואת גיל הפרישה שלהם בילו בצניעות. הם לא ציפו אלא לשרוד את שנות הפנסיה בכבוד. ההורים שלנו, דור הבייבי-בום (ראו מסגרת), נפטרים בשנות ה-80 לחייהם, ורואים בשנות הפרישה שלהם את "גיל הזהב".
הציפייה הזאת אינה פוסחת גם עלינו: אנחנו לא מוכנים יותר להסתפק בהישרדות בגיל הפרישה. אנחנו רוצים לקחת יאכטה, ולבלות את שנות הפרישה במסעות שיט מסביב לעולם. את כל ההנאות שמנענו מעצמנו בשנות העבודה הארוכות אנחנו רוצים לממש בשנות הפרישה הארוכות לא פחות. מבחינה פיסיולוגית, הציפייה מובנית מאליה - מחכות לנו שנות פרישה ארוכות במצב גופני מצוין. מבחינה פיננסית, הציפייה הזאת כבר פחות מובנת מאליה.
היחס בין עובדים לגמלאים מידרדר
"יש כאן הרעה מכל הכיוונים", אומר דן דוברי, ראש איגוד המתכננים הפיננסיים בישראל ונציגה בישראל של חברת לימרה, מלכ"ר של חברות הביטוח האמריקאיות העוסק באיסוף מידע ססטיסטי על ביטוחים פנסיוניים בעולם. "מספר שנות העבודה יורד, מספר שנות הפרישה עולה, היחס המספרי בין עובדים לגמלאים מידרדר, וזאת בשעה שכולנו מצפים לקבל הרבה יותר בגיל הפרישה. המספרים כאן פשוט לא מתכנסים".
לדבריו, "אם מדינת ישראל תמשיך להוציא את כל אזרחיה לפרישה בגיל 67, ב-2050, לפי תחזיות הלמ"ס, בין רבע לשליש מהאוכלוסייה יהיו גמלאים. זהו מצב שאינו בר-קיימא. אף מדינה בעולם לא יכולה לסבסד שליש מהאוכלוסייה על חשבון שני השלישים שעובדים".
על כל אלה יש להוסיף נתון נוסף, שהוודאות לגביו פחותה, והוא שיעור הצמיחה העתידי, שממנו נגזר שיעור הריבית העתידי. העולם כולו, וישראל בכלל זה, נתון בשפל עמוק שיימשך כנראה בשנים הקרובות. פירוש הדבר הוא שככל הנראה הגופים הפנסיוניים יתקשו מאוד להרוויח בשנים הבאות, ובלי רווח אין פנסיה מספיק גדולה.
הבעיה היא שגם בטווח הארוך יותר כלל לא ברור אם הצמיחה העולמית אינה עומדת בפני התמתנות. המשאבים הטבעיים המידלדלים בעולם, כמו גם ההתמתנות בקצב הילודה העולמי, יביאו כנראה לירידה בצריכה ובצמיחה. לכך עלולה להיות השפעה ארוכת טווח על שיעורי הריבית בשוקי ההון ומכאן על הרווחים שניתן יהיה להפיק כדי לממן את החיסכון הפנסיוני.
מה עושים? ראשית, משפיעים בכל דרך אפשרית על מקבלי החלטות להעלות את גיל הפרישה. האיוולת של כנסת ישראל, שסירבה להעלות את גיל הפרישה של נשים מ-62 ל-67, היא בפירוש טמינת הראש בחול. נשים לא יכולות להרשות לעצמן לפרוש בגיל 62, אלא אם כן הן רוצות להידרדר לעוני לאחר הפרישה.
למעשה, טוען דוברי, גם העלאת גיל הפרישה ל-67 רחוקה מלהספיק. "יש לדחות את גיל הפרישה ל-70-80", הוא אומר. "אפשר להפסיק להפריש לפנסיה בגיל 67, וכך לדחות את השנים שבהן אנו צורכים את החיסכון הפנסיוני, להרוויח עוד כמה שנים של ריבית על הכסף ולהמשיך לעבוד ולחסוך".
שנית, מתאימים ציפיות. מהיאכטה כדאי לשכוח, וכמה שיותר מהר. דור הבייבי-בום של שלהי מלחמת העולם השנייה היה, כנראה, הדור המאושר והמעושר בתולדות האנושות. ספק אם יקום דור נוסף שיזכה לחיי השלום והרווחה הכלכלית שלהם זכה הדור הזה. בעולם העתידי, שנות הפרישה עלולות לשוב ולהיות שנים של הישרדות, לפחות מהבחינה הפיננסית. מי שיהיה ערוך לכך רגשית יוכל לשרוד זאת טוב יותר.
שלישית, מגדילים את החיסכון הפנסיוני. ניתן לרכך את הירידה הבלתי נמנעת כמעט ברמת החיים לאחר גיל הפרישה באמצעות "החלקת" היחס בין הצריכה לחיסכון במשך החיים. כלומר, ניתן להקטין את הצריכה ולהוריד את רמת החיים כבר כיום כדי להגדיל את החיסכון שיעמוד לרשותנו בעתיד. ייתכן שאפילו הגדלה קלה של שיעור החיסכון ומנגד ירידה קלה ברמת החיים כיום תשפר באופן משמעותי את מצבנו לאחר הפרישה.
רביעית, נמנעים מטעויות בטיפול בחיסכון הפנסיוני שלנו. משיכת כספי הפיצויים במעבר בין עבודות היא טעות מסוג זה. במקום למשוך את כל הפיצויים, שמהווים כשליש מהחיסכון, אפשר להגיע לסיכום עם קרן הפנסיה על משיכה של קצבה חודשית כלשהי עד שמסתדרים ומוצאים עבודה חדשה.
חמישית, מתכננים טוב יותר את החיסכון הפנסיוני. לשם כך עלינו ללחוץ על מקבלי ההחלטות להסדיר את הייעוץ הפנסיוני שחסר כל כך בישראל. לדברי דוברי, בעולם יש כיום גל של חקיקה חדשנית שמעמידה את החוסך לפנסיה במרכז. דווקא ישראל, שהיתה הראשונה לבצע רפורמה חשובה במערכת הפנסיה ב-2003, ושבפועל איזנה את הגירעונות שהיו במערכת הפנסיה, שכחה מאז לסייע לחוסכים לנווט את דרכם בעולם המסובך הזה.
שישית, מוודאים שישראל תמשיך להיות מדינת איתנה שמסוגלת לממן תשלומי רווחה לכל אזרחיה - כולל הקשישים - במשך שנים. לשם כך עלינו להמשיך לחנך את עצמנו ואת מקבלי ההחלטות שלנו לניהול אחראי של תקציב המדינה על פי יעדים ומטרות ארוכי טווח, ולכונן אמנה חברתית שתסדיר את הנשיאה בנטל המס, את השירותים החברתיים ואת ההשתתפות בעבודה של כל האוכלוסיות במדינה. אם תרצו, זאת צריכה להיות מטרת העל של כל מחאה חברתית, באשר היא, לדורותיה.