כולם זוכרים שראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, הוא שהגיע להסכמה עם החרדים על פטור משירות צבאי במסגרת הכלל "תורתם אומנותם". לא רבים זוכרים כי בן-גוריון הוא גם זה שקבע מכסות למספר תלמידי הישיבות הפטורים משירות צבאי - מספר קטן יחסית, שהחזיק מעמד עד שמנחם בגין נבחר לראשות הממשלה בסוף שנות ה-70 וביטל אותן. מאותו רגע, "תורתם אומנותם" נהפך ממעמד השמור למתי מעט לכלל מחייב לגבי גברים חרדים - ומספר החרדים שקיבלו פטור משירות צבאי, ועקב כך גם הפסיקו לעבוד, הרקיע שחקים.
בגיל 22 כבר מאוחר מדי
35 השנה שחלפו מאז שונתה התרבות החרדית בישראל. כיום מסלול החיים של גבר חרדי מוכתב מראש: לימודים בישיבות הקטנות (תיכונים), לימודים בישיבות הגבוהות (גילאי 18-22), הבשלה בישיבות הגבוהות לקראת השידוך הצפוי ולאחר מכן מעבר לכוללים - לימודים בישיבות לגברים נשואים, לכל החיים.
כל שלב בשרשרת החינוכית החרדית - אם תרצו, שרשרת האינדוקטרינציה החרדית - קריטי להטמעת הגבר באורח החיים החרדי. השלב הקריטי ביותר הוא זה של הישיבות הגבוהות, שלב הלימודים התורניים שמכין את הגבר לשני היעדים של חייו - השידוך והכולל. ערכו של הגבר החרדי בשוק השידוכים נקבע, במידה רבה, על פי מידת ההצטיינות שלו בלימודים בישיבה הגבוהה, ולכן זו החוליה בשרשרת החינוכית שהחרדים מעולם לא הסכימו לוותר עליה.
זו הסיבה לכך שחוק טל התיר לחרדים דחיית שירות אוטומטית עד גיל 22. זו הסיבה לכך שכל ההצעות לשינויים בחוק טל התמקדו תמיד בבני 22 ויותר - בהנחה שאין סיכוי לדבר עם החרדים על גיוס בגיל צעיר יותר. זו הסיבה לכך שחוק טל נכשל בפועל - בגיל 22 החרדים כבר נשואים, לעתים עם ילדים, וכבר מוטמעים היטב בתרבות הלימודים והכולל. בשלב הזה קשה הרבה יותר לשלבם בשוק העבודה, וזה גם עולה למדינה הרבה מאוד כסף (שכר לחייל נשוי).
האם אפשר לשבור את שרשרת החינוך החרדית ולקבוע כי החרדים יצטרפו לשירות כלשהו - צבאי, אזרחי או סמי-צבאי במשטרה ובכבאות - כבר בגיל 20? זו שאלה קשה, שאין לאיש תשובה ברורה עליה. אפשר לנסות לכפות זאת על החרדים, אבל אז מסתכנת המדינה באלפים שיתנדבו להיכלא במקום להתגייס. אפשר לנסות להגיע לכך בהסכמה עדינה, בגרסה "מרוככת" של גיוס - משטרה במקום צבא - עם תמריצים בדמות הכשרות מקצועיות ויכולת השתלבות מקצועית במשטרה או בכבאות, ועם תמריצים שליליים של חזרה לשיטת המכסות. משמע, טובי הבנים החרדיים ימשיכו ליהנות מהפטור של "תורתם אומנותם". אבל רק טובי הבנים, לא כל הבנים.
יש מי שסבורים כי תהליך כזה, אם ינוהל בתבונה ובכבוד כלפי החרדים - לצד הפעלה נחושה של תמריצים כלכליים - עשוי להצליח, מאחר שהכוחות בתוך החברה החרדית כבר דוחפים לשם. לתופעת "כל הבנים לומדים בישיבה כל החיים" יש לא מעט השלכות שליליות - העוני הכבד של האוכלוסייה החרדית, ההולך ומחריף עם השנים, והקיטוב הנורא שהוא יוצר בחברה הישראלית, שגם החרדים אינם רוצים בו; דילול משאביה של מדינת הרווחה עקב הגידול במספר החרדים, שעלול לפגוע בהם עצמם; ולבסוף, הנסיגה באיכות הלומדים - לא כולם מתאימים ללמוד תורה כל החיים, והלחץ המופעל על הגבר החרדי לא לעזוב את הישיבה פוגע באיכות הישיבות.
כלומר, גם בקרב החברה החרדית הולכת ומבשילה ההבנה שהמצב הנוכחי מחייב שינוי, אבל ספק אם שוררת הסכמה בין החרדים לחילונים על טיב השינוי הנדרש. תהליך הפשרה עם החרדים, אם יש לו בכלל סיכוי, לא יהיה קל - אבל זהו תהליך הכרחי. חייבים להתפשר עם החרדים היכן שאפשר (אם חיילי ההסדר משרתים 19 חודשים, אולי גם עם החרדים אפשר להתפשר על משך השירות, וגם על טיבו), וחייבים גם לעמוד על כמה עקרונות חיוניים לחברה החילונית - שוויון בנטל (לפחות חלקי), שוויון בתשלומי התמיכות (לפחות חלקי) והצטרפות לשוק העבודה. אחרת, משאביה של מדינת הרווחה לא ישרדו.