הרפורמה הבאה של ליצמן: האישפוז הסיעודי

הגורל היכה בנאווה (שם בדוי): בעלה חלה במחלה קשה בגיל צעיר, מצבו הידרדר במהירות והוא נהפך לסיעודי. המשפחה נאלצה להתמודד לא רק עם בשורת האיוב, אלא גם עם המשמעות הכלכלית הקשה שלה.

"מהר מאוד הבנתי שהשתתפות עצמית שלנו בקוד (מימון האשפוז הסיעודי המשותף למדינה ולמשפחת החולה) תהיה כה גבוהה, שכבר עדיף לי להחזיק שתי מטפלות זרות בבית - וכך עשיתי", מספרת נאווה. "הטיפול בבעלי רוקן אותי מכל החסכונות. כאשר נשארתי בחוסר כל, גם מצבו של בעלי הידרדר, ונאלצתי להעבירו למוסד. כיום אני בת 58, ונשארתי ללא חסכונות לזיקנה".

גם חנה (שם בדוי) מירושלים, המתפרנסת מפנסיה קטנה וקצבת זיקנה, נאלצה לקצץ משמעותית בקצבה הצנועה שלה כשבעלה נהפך לסיעודי. לאחר שנבדקה היכולת הכלכלית של חנה וילדיה, הוחלט כי עליהם לשלם מדי חודש 1,200 שקל עבור האשפוז.

אירנה, 61, העבירה את השבועות האחרונים בחייו של אביה בטרטור בין גורמים שונים, כשכל אחד מהם גילגל את האחריות לפתחו של השני, כדי למצוא לו מוסד סיעודי. "המסע אל 'הקוד' נמשך כשלושה חודשים, שבמהלכם התרוצצתי בין משרד הבריאות לעובדת סוציאלית ובחזרה, במקום לרכז מאמצים בטיפול באבא שלי ולהיות אתו כמה שיותר", היא מתארת. "עד היום אני שואלת את עצמי למה היה צריך להוסיף עוד סבל ביורוקרטי על הסבל של מחלת אדם קרוב".

הסיפורים של נאווה, חנה ואירנה הם רק קצה הקרחון. באחרונה הם תועדו על ידי אנשי הקואליציה להכנסת האשפוז והטיפול הסיעודי לסל הבריאות - קואליציה שכוללת ארגוני חולים, גמלאים וזכויות אדם ומטרתה אחת: מציאת פתרון לבעיית הסיעוד. את תחום הסיעוד אפשר להגדיר כחצר האחורית של מערכת הבריאות הציבורית, אף שכמעט כולנו נגיע לרגע שבו נדרש להתמודד אתו. שני הענפים של התחום: האשפוז הסיעודי והסיעוד בקהילה (קשישים שמטופלים בביתם), סובלים מביורוקרטיה מורכבת, סבך של גופים אחראיים שלא מתקשרים זה עם זה ונטל כלכלי עצום, שממררים את חייהם ומדלדלים את כספם של בני המשפחה.

70% ממקרי האשפוז הסיעודי זוכים למימון ציבורי, אך זהו מימון מוגבל ביותר שכולל תשלומים פרטיים, כמו השתתפות עצמית של 2,350 עד 9,000 שקל בחודש, לגבי מרבית המקרים. ההשתתפות העצמית נקבעת לפי מבחני הכנסה מחמירים, הכוללים גם את ילדיו ולעתים את כלותיו וחתניו של הקשיש.

30% מהמאושפזים שאינם זוכים למימון ציבורי מוציאים בין 12 ל-15 אלף שקל בחודש על אשפוז. חולים סיעודיים הנמצאים בביתם זכאים לסיוע מוגבל ביותר: 55% מהם מקבלים 9.75 שעות סיעוד בשבוע, 25% מקבלים 16 שעות ו-20%, הנחשבים "תלויים לחלוטין", מקבלים בממוצע 22 שעות סיעוד בסך הכל. בשאר השבוע הם תלויים בבני משפחתם או במטפלים בתשלום.

אם לא די בנטל הנפשי והכלכלי העצום, נכנסת לתמונה הביורוקרטיה, ובראשה הפיצול בין הגורמים האחראים, ובהם קופות החולים, משרד הבריאות, המוסד לביטוח לאומי, הרשויות המקומיות, משרד הרווחה, חברות הביטוח ועוד. המשפחות חסרות האונים, כמו במקרה של אירנה, נאלצות לדלג בין הרשויות, מתקשות להבין ולמצות את זכויותיהן הרפואיות, והחמור מכל - פיזור הרשויות גורם לפגיעה ברצף הטיפולי של החולה.

אם לא די בכך, בן המשפחה נהפך למנהל התיק הרפואי של הקשיש: כיום אין גוף פיקוח אחד שאחראי למצבם של נזקקי הסיעוד, או מבצע בקרה על השירותים שהם מקבלים. הטיפול, שצריך באופן אידיאלי להתבצע על ידי צוות רב תחומי שירוכז בידי גורם אחד, מתאם ומבקר, מתפזר בין גופים שלאף אחד מהם אין תמריץ להשקיע בטיפול.

"הורה סיעודי זה נושא קשה במיוחד לדור הביניים. אנשים שמנהלים חיים שלמים, עובדים, מטפלים גם בילדיהם, ונדרשים להתמודד עם משא נפשי כבד של הורה מידרדר והולך", אומרת עו"ד יפעת סולל, היועצת המשפטית של עמותת כן לזקן. "ואז, במקום להתרכז בטיפול נופלת על המטפל אחריות כלכלית קשה, ואין תשובה רפואית מסודרת".

רמי אדוט, ראש תחום הזכות לבריאות באגודה לזכויות האזרח וחבר בקואליציה להכנסת הטיפול הסיעודי לסל הבריאות, מוסיף כי "אם ראשי המחאה היו מבוגרים בשניים-שלושה עשורים, אין ספק שהיינו רואים את בעיית הסיעוד בראש סדר היום של המחאה החברתית".

אשפוז סיעודי אינו בעיה אישית של משפחה זו או אחרת, אלא בעיה לאומית שתלך ותחריף עם עליית תוחלת החיים. שיעור הקשישים (מעל גיל 65) והקשישים מאוד (מעל גיל 80) בישראל הוא כיום כ-10% מכלל האוכלוסייה - וקצב הגידול שלהם הוא השלישי בגודלו במדינות OECD.

בשנים האחרונות חל גם גידול משמעותי בשיעור הזקוקים לסיעוד בקרב בני 65 ומעלה, מ-14.7% ב-1995 ל-22.8% ב-2009. במקביל, הוכפלה תוחלת החיים של הקשיש הסיעודי: מ-18 חודשים בממוצע באמצע שנות ה-90, ל-36 חודשים כיום. מדו"ח שפירסם בנק ישראל לפני חודשיים עולה כי ישראל צועדת לקראת התעצמות המעמסה של הטיפול בקשישים במדינה, והיא עדיין לא ערוכה לכך. הדו"ח קבע כי למרות הצרכים המשתנים, ההוצאה הציבורית על הטיפול בקשישים היא מהנמוכות במערב, בעוד שההוצאה הפרטית גבוהה יחסית למדינות אחרות.

כיום מסתכמת ההוצאה הלאומית - ציבורית ופרטית גם יחד - על טיפול ממושך בקשישים, ב-9.9 מיליארד שקל, שהם 1.2% מהתוצר הלאומי - שיעור נמוך בהשוואה למדינות OECD. הדו"ח צופה גם כי ההוצאה הציבורית על טיפול ממושך בקשישים צפויה לגדול בכ-30% לפחות עד 2019, וביותר מ-300% עד 2059.

במשרד הבריאות ערים למציאות הקשה, ולכן גיבשו כבר לפני שנה תוכנית שאפתנית לרפורמה כוללת בתחום הסיעוד, בעלות של 1.2 מיליארד שקל בשנה, שתבוצע בשלושה שלבים ותקיף אשפוז וקהילה גם יחד. עקרונות הרפורמה: מס הבריאות יעלה בכ-0.5% (תוספת פרוגרסיבית שבמסגרתה העשירונים התחתונים ישלמו שקלים בודדים יותר בחודש, ואילו העשירונים העליונים עשרות שקלים - עד 105 שקלים נוספים בעשירון העליון, ובתמורה נקבל ביטוח סיעוד ציבורי.

רפורמת הענק, שהיא ה"בייבי" של סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, אמורה לתת מענה לכל הבעיות בתחום: איחוד כלל הגופים המטפלים תחת מטרייה אחת, ומימון מלא לטיפול סיעודי באשפוז ובקהילה לכולם. חולים שיישארו בביתם יקבלו תוספת של 50% (מ-22 ל-33 שעות שבועיות), יבוטלו מבחני ההכנסה לילדיו של הקשיש ולבני זוגם, יוקצה תקציב לתמיכה בבני המשפחה המטפלים בקשיש לצרכים כמו הבראה, תמיכה נפשית ועוד, ימונה אדם שמטפל בתיק של החולה ומרכז את הטיפול בו, ותוגדל ההשקעה במניעה ובשיקום, באמצעות תמריצים נכונים לקופות החולים - שלא קיימים כיום.

משרד הבריאות יהיה הרגולטור היחיד האחראי לתחום הטיפול הסיעודי, ויפקח על פעילות קופות החולים. מהרפורמה יהנו גם בעלי הכנסות גבוהות ששילמו כל חייהם דמי ביטוח לאומי אך כיום "נכשלים" במבחן ההכנסה לסיעוד.

אף שמדובר בהעלאת מס הבריאות, הציבור דווקא תומך: סקר שערך משרד הבריאות גילה כי 78.7% תומכים בהעלאת מס הבריאות ב-0.5% לטובת הכנסת תחום הסיעוד לסל הבריאות. על פי ליצמן, "מדובר בכלל בהורדת מסים ולא להיפך, שכן כיום כשני שלישים מהאוכלוסייה משלמים מכיסם הפרטי מאות ואלפי שקלים לחודש לחברות ביטוח פרטיות". לדבריו, "הרפורמה תצמצם את התלות בביטוח המסחרי ותקטין את ההוצאה של משק הבית בתחום זה".

הרפורמה של ליצמן מעוררת לא מעט התנגדויות. משרד האוצר למשל, סבור כי המצב לא גרוע כפי שמציירים אותו, וכי כיום פשוט יחסית לקבל "קודים" לאשפוז סיעודי. מתנגד נוסף הוא המוסד לביטוח לאומי, שהוא גם אחד הגופים שיאבדו מכוחם וסמכויותיהם, שיעברו לקופות החולים בעקבות הרפורמה.

הביטוח הלאומי מציע רפורמה משלו, מצומצמת יותר, שמתרכזת בפיתוח השירותים לקשישים בקהילה - ומתנגד לביטול מבחני ההכנסה. באחרונה אמרה המנכ"לית היוצאת של הביטוח הלאומי, אסתר דומיניסיני, בראיון ל-TheMarker כי "לדעתי, לא יקרה אסון אם הילדים יתמכו בהוריהם, וזה בהחלט סביר בעיני שקודם תובעים מהילדים לשלם על האשפוז הסיעודי של ההורים - ורק אחר כך תובעים מהמדינה".

התנגדות נוספת נרשמת מצד חברות הביטוח הפרטיות, שחוששות מאובדן הכנסות: כיום כ-70% מהציבור מחזיק בביטוח סיעודי פרטי, והרפורמה עלולה לנגוס ברווחים העצומים. ליצמן לא מתכוון לוותר על גולת הכותרת של כהונתו. "אני מאחל לרפורמה שלא תזכה לגורל של הרפורמה בבריאות הנפש (שהיתה תקועה בהליכי חקיקה 17 שנה, ר.ל.ג)", אומר אדוט. "אם אפשר להפיק משהו טוב מהקואליציה הרחבה שנוצרה - זה הזמן".