אלדד (שם בדוי), בשנות ה-30 לחייו, מנכ"ל של חברת ביו-טק, טס כבר עשור לאירופה כמעט מדי חודש. הוא ביקר בערים היפות והמעניינות בעולם, אלא שאת רובן לא באמת ראה.
את "פרוצדורת נתב"ג" הוא מנסה לקצר ככל האפשר. טיסות הן לא אטרקציה עבורו, שדות תעופה בוודאי שלא, והוא כבר לא מסוגל לחשוב על מסעדות כ"בילוי". הוא פשוט ישב ביותר מדי מהן בארוחות ערב עם קולגות בחו"ל. "נסיעות הן לא כיף", הוא אומר ומדגיש שאת הבדידות הכי קשה להכיל. "אחרי יום עבודה אתה מגיע למלון לבד, אוכל ארוחת ערב לבד וחוזר לחדר לבד. במסעדות במלונות בשדה התעופה אתה משתדל לשבת על הבר כדי להרגיש כמה שפחות לבד. הברמנים כבר מתורגלים. עם הבית קשה לדבר כי כשאתה לא שם ההמולה אפילו יותר גדולה מהרגיל, ואין ממש זמן להחליף חוויות".
גם "מחלות נסיעה" אינן זרות לו - מיני הצטננויות רב-מערכתיות של עיניים-אוזניים-אף-גרון. "בהתחלה לא ייחסתי אותן לנסיעות, ואז הבנתי שזה קורה לי כשאני טס", הוא מספר. "אני קם בבוקר בחו"ל ולוקח אקמול". נסיעות שאורכות יותר משבוע מדכדכות אותו במיוחד: "אני שונא להיות בחו"ל בסופי שבוע. ביום שישי כשהמשפחה נמצאת יחד ואתה רחוק, זה מדכדך אפילו יותר מהרגיל. ואז אני חוזר בשבת, והלך לי סוף השבוע. אם היתה לי אפשרות לוותר על הנסיעות האלה ברור שהייתי לוקח אותה".
אלדד לא לבד. על פי מומחית הניהול הבינלאומי ד"ר חנה אורנוי, מספרם של העובדים הישראלים המשתייכים למעגל "הטסים המתמידים" - המודל החליפי לרילוקיישן הקלאסי - הולך וגדל, והיקף הנסיעות הקצרות והתכופות כיום גדול פי עשרה מנסיעות הרילוקיישן. "הרילוקשיין הקלאסי התגלה כהשקעה מפסידה", אומרת אורנוי, מחברת הספר "המנהל הישראלי בעולם הגלובלי". "25% מהעובדים חוזרים מוקדם מהצפוי בשל קשיי הסתגלות, והחברות נדרשות לממן עבור משפחה שלמה מגורים, בתי ספר וביטוח בריאות. עלות השכר של עובד ברילוקיישן בשנה הראשונה גבוהה פי שלושה עד חמישה משכרו של עובד מקומי, וההפסד המשוער מכישלון עובדים מוצבים מוערך ב-2 מיליארד דולר בשנה".החלופה היא נסיעות קצרות אך מרובות מעבר לים; יש שטסים לחודשיים וחוזרים לשבועיים, יש שטסים לכמה ימים שלוש פעמים בחודש או כל שבוע-שבועיים. "זה משתנה, אבל מי שטס - עושה זאת בדרך כלל במשך כמה שנים טובות", אומרת אורנוי.
תשישות, השמנה, דיכאון
לכאורה, נדמה כי המודל של נסיעות תכופות לחו"ל הוא פתרון לא רע. אחד ההורים אמנם נמצא הרבה בחו"ל, אבל המשפחה עצמה אינה מטולטלת - וגם הארגון מרוויח. אלא שממחקר שערכה אורנוי ב-2009-2011 בקרב נוסעים מתמידים ומשפחותיהם, עולה כי כולם משלמים מחיר כבד. 93% מהנוסעים המתמידים דיווחו על קושי פיסי ומחיר בריאותי גבוה, בעיקר כאבי גב והשמנה בשל תזונה לא מאוזנת. 41% דיווחו על עבודה שוחקת ו-41% דיווחו על תחושת בדידות ומחיר משפחתי גבוה.
"אנשים היוצאים לנסיעות תכופות לא יכולים לתכנן דבר", אומרת אורנוי. "הם לא יודעים מתי תהיה הנסיעה הבאה, הג'ט-לגים קשים, אין יום ואין לילה. הם חווים עייפות ותשישות. בשנים הקרובות נראה יותר ויותר מהאנשים האלה".
סוגיית הבדידות חזרה על עצמה בתשובות הנשאלים במחקר. "שוב ושוב שמעתי כמה נורא להעביר עוד סוף שבוע לבד בעיר זרה בחו"ל, מנותקים מהמשפחה. זה אוכל אותם, וזה מדכא. אחד המרואיינים אמר: 'הייתי נכנס לדיכאון רק מלארגן את המזוודה'".
מחיר נוסף משלם הצד שנשאר בישראל, שכן בני הזוג מנהלים לגמרי לבד את הבית. חלקם אוהבים את זה, הרוב ממש לא. 88% מבני הזוג התלוננו על כך שהם נושאים ברוב הנטל המשפחתי. "העובדים-הטסים הם כמו אנשי צבא", אומרת אורנוי. "האשה בדרך כלל מגדלת את הילדים לבד, והאבות מתגעגעים מאוד. גורם נוסף שעלה היה החשש מבגידות של בן הזוג בחו"ל, ומרואיינים אכן העידו שהפיתויים בחו"ל גדולים. זוגות מפחדים לדבר על זה, וזה מחדד את תחושת חוסר האמון".
כדאי לקבוע את אורך הקדנציה
אלא שמתברר שיש גם צד אחר למשוואה. רבים מוצאים גם יתרונות בריחוק מהבית, כמו גם בתגמול הכספי. 45% מהמרואיינים דיברו על "כיף ואתגר", 41% הודו בהתמכרות לנסיעות עסקים, ו-21% מהגברים אמרו שהנסיעות "מאפשרות בריחה ממחויבויות בבית ובעבודה".
איך נשים מתנהלות בסיטואציה הזו?
"שיעור הנוסעות המתמידות קטן מאוד. אמהות שנדרשות לטוס מטעם העבודה בדרך כלל אומללות. אין לזה שום לגיטימציה חברתית. הן מלאות רגשות אשם. אין כמעט נשים כאלה בישראל".
ראיינת גם ילדים. איך הם מתמודדים עם נסיעות תכופות של אמא או אבא?
"יש שמגיבים בחומרה, ויש מי שמשלימים עם הנסיעות בזכות הפיצוי שבדרך כלל מתלווה אליהן - המתנות הרבות שמגיעות בסיומן. לרוב, האבות הם שטסים והילדים מתרגלים לכך שאמא מנהלת את הבית".
אורנוי מציעה לארגונים לזכור כי הנסיעות התכופות, על הקושי והכיף שבהן, הן תמיד עניין זמני. "כעבור כמה שנים אנשים אומרים 'די', בדרך כלל על רקע טריגר כלשהו - אחד המרואיינים במחקר סיפר שלאשתו פרצו הביתה כשנעדר מהבית, וזה הוביל לנקודת השבר. אחר סיפר שהבן שלו, שסובל מאוטיזם, חווה הידרדרות קשה במצבו מאז שהחל בנסיעות, עד שבנקודה מסוימת הבין שצריך לשים גבול".
כדי לא להגיע לנקודת שבר מציעה אורנוי לקבוע קדנציה, או במלים אחרות - להגביל את מספר השנים שבהן העובד נמצא על הקו. "ארגונים טועים כשהם חושבים 'סוף סוף מצאתי מישהו שלמד את התרבות המקומית, למה שאוותר עליו?'", היא אומרת. "חשוב שיזכרו שיש אדם מאחורי התפקיד וישאלו אותו לקשייו, ואם יש משהו שיכול להקל עליו. חשוב להעניק תמיכה הן לעובד והן למשפחה שלו, מכיוון שללא תמיכת המשפחה - אין סיכוי שיתמיד בנסיעות".