מה שהגדיש את הסאה היה מלחמת לבנון השנייה. במלחמה טיפלו הכבאים ב-2,500 נפילות של טילים בשטחים פתוחים, שחלקן גררו אחריהן שריפות יער. כמות שכזו של נפילות טילים מחייבת התגייסות חירום לאומית - רק שבכל הקשור לכבאים לא היה כל בסיס להתגייסות שכזו. הכבאים מפוצלים לתחנות עירוניות, שאין ביניהן קשר מחייב ואין עליהן פיקוד ארצי. נציב הכבאות במשרד הפנים הוא נטול סמכויות על הכבאים - כל מה שיכול היה לעשות הוא להתחנן בפני ראשי הערים שיאפשרו לכבאים לעלות לטפל בנפילות הטילים בצפון.
את התחנונים האלה השמיע הנציב מתוך ג'יפ הפיקוד שלו - ג'יפ עם נהג, סלולרי ומכשיר קשר יחיד. על חמ"ל, או על מערך פיקוד מבצעי כלשהו, בכלל אין מה לדבר. מהג'יפ הזה הוא גם נתן למטוסי הכיבוי הוראה לחדול לטוס ולכבות את השריפות, שנוצרו בשל נפילות הטילים, לאחר שנגמר תקציב הכיבוי האווירי. רק התערבות פיקוד העורף הביאה למציאת 4 מיליון השקלים שחסרו לחידוש פעילות הכיבוי האווירי. כל זאת במהלך מלחמה שעלותה למדינה היתה מיליארדי שקלים, ושהיתה בעלת השפעה מכרעת על כושר העמידה של העורף הישראלי.
השתלשלות האירועים הזו הספיקה כדי שפיקוד העורף - לאחר המלחמה - יתחיל להפוך שולחנות. במשך שנים היה ידוע לכל כי מערך הכבאות בישראל מנוון, אבל המלחמה חשפה עד כמה החולשה של שירותי הכבאות היא עמוקה. לפיקוד העורף היה ברור ששירותי הכבאות הם נקודת התורפה הקשה ביותר של מערך החירום הישראלי, ושבמקרה של אסון לאומי רחב ממדים - מתקפת טילים, רעידת אדמה וכד' - החולשה של מערך הכבאות עלולה לעלות למדינה באובדן חיי אדם.
מאז שנות ה-60 מפרסם מבקר המדינה, בתדירות של אחת לשלוש-ארבע שנים, דו"ח קשה על מצב מערך הכבאות. הדו"חות חזרו על עצמם כמעט ללא שינויים. דובר על מערך כבאות מנוון, שלא לומר רקוב. רק בדו"ח האחרון דיווח המבקר על כך שב-20 מתוך 24 איגודי הכבאות בישראל מועסקים כבאים שהם קרובי משפחה של כבאים אחרים באותו איגוד - כלומר הנפוטיזם חוגג. בנוסף, מצא המבקר 1,600 מקרים, בתוך שנה, שבהם כלי רכב מבצעיים שימשו גם ל"קניות וכלכלה". ממצאים נוספים היו כי ראשי ועד העובדים של הכבאים, מופקדים בין היתר גם על הערכת הכבאים וקידומם. בבית שמש מצא המבקר כי "חברי מועצת בית שמש פעלו לקידום מקורבים ובני משפחה תוך חשש לניגודי עניינים".
הניסיון לקדם מקורבים לשירותי הכבאות מובן לנוכח העובדה שהשכר הממוצע של כבאי בישראל, לפי דו"ח של הכנסת, הוא 16 אלף שקל בחודש. זאת בשעה שכבאי עובד בממוצע 240 שעות בחודש, אבל בפרישה של עשר משמרות בנות 24 שעות. כלומר, לכבאים יש כ-20 ימי חופשה בחודש. כדי לזכות בתנאי התעסוקה האלה, לפחות עד לפני שנה, כל שנדרש היה להיות בוגר 12 שנות לימוד, ולהחזיק ברשיון נהיגה ובאישור רפואי.
הממשלות אימצו אך לא יישמו
באמצע שנות ה-70 הוקמה ועדה מקצועית ראשונה שהמליצה על עריכת רפורמה במבנה מערך הכבאות. באמצע שנות ה-90 הוקמו עוד שתי ועדות (לפידות וגינוסר) שהמליצו על הפיכת מערך הכבאות לשירות חירום לאומי, עם פיקוד מרכזי, בלי זכות שביתה, ועם יכולות מבצעיות אמיתיות. בתווך, החל מ-1986 ועד 2010, התקבלו לא פחות מתשע החלטות ממשלה לגבי עריכת רפורמה במערך הכבאות.
שתי ההחלטות האחרונות, ב-2008 וב-2010, התקבלו כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה ולאחר שפיקוד העורף - הגורם העוצמתי ביותר במדינה - החל להפוך שולחנות. בשלב הזה המדינה כבר הבינה שאת ההמלצות לעריכת רפורמה מבנית במערך הכבאות - כפי שהמליצה ועדת גינוסר ב-1998 - חייבים לאמץ, ושאין אפשרות להמשיך ולהתמהמה במימוש ההמלצות 25 שנה נוספות. הסכנה הלאומית הנובעת ממערך כבאות חלש ומנוון כבר היתה ברורה לכל. ועל אף זאת, רפורמה במערך הכבאות לא התממשה במלואה עד היום.
צודק המבקר בכך שהוא מקדיש 700 עמודים לאסון השריפה בכרמל, לא רק בגללי ממדי האסון אלא בעיקר בגלל המחדל הנורא שעומד מאחוריו: 40 שנה יודעת המדינה ששירותי הכבאות שלה הם מנוונים, מאז 2006 היא גם יודעת עד כמה הניוון של שירותי הכבאות מסכן את שלום הציבור בשעת מלחמה או אסון המוני, ועל אף זאת 40 שנה מדינת ישראל לא מצליחה לפתור את בעיית שירותי הכבאות. אם יש המחשה נוראה לבעיית חוסר המשילות של הממשלה, הרי שמדובר במערך הכבאות ואסון הכרמל.
"ממשלות ישראל לדורותיהן ערות זה יותר מ-25 שנה לצורך בשינוי המבנה הארגוני של מערך הכבאות שאינו ממלא כנדרש את ייעודו", כתב על כך מבקר המדינה בדו"ח שלו. "הממשלות קיבלו פעם אחר פעם החלטות שמטרתן לקדם את תהליך ההסבה של מערך הכבאות למערך ממלכתי ארצי... אף על פי כן, החלטות הממשלה לא יושמו... מחדל זה הוא נחלתן של ממשלות ישראל לדורותיהן, שלא עשו די לגיבוש הרפורמה שעליה הן עצמן שבו והחליטו. אופן התפקוד של ממשלות ישראל לדורותיהן מלמד על כשל משילות, אוזלת יד ומחדל חמור".
אכן, כשל משילות חמור - אבל כמה מאכזב שבכל 700 העמודים של הדו"ח המבקר לא יורד לשורשי הכשל. הוא מפרט, בפירוט רב, את כל הבעיות שנחשפו באסון הכרמל, מתמקד בוויכוחים הרבים סביב תקציב הכבאות, ואף דורש להסיק מסקנות אישיות דרמטיות - הוא מטיל "אחריות מיוחדת" על שרי האוצר הפנים - אבל הוא לא מפרש מדוע הדבר המרכזי, רפורמה במערך הכבאות, לא קרה כבר 40 שנה, ומה ניתן לעשות כדי שכשל המשילות לא יחזור על עצמו.
האוצר הוא תמיד השוטר הרע
מדוע לא בוצעה רפורמה במשך 40 שנה? בגלל שלושה דברים עיקריים. הראשון הוא חוסר שיתוף הפעולה של משרדי הממשלה - ובעיקר חוסר הנכונות של המשרדים המקצועיים להוביל מהלכים מבניים קשים. ההרגל המגונה שתמיד זה האוצר הוא שממלא את תפקיד השוטר הרע, ולכן זה תפקידו לדרוש רפורמה, בעוד שהתפקיד של המשרד הממונה הוא רק להתבכיין על חוסר תקציב, מביא לכך שהממשלה לא עובדת כגוף אחד כדי לקדם רפורמות. עד שלא ייערך ביזור בעבודת הממשלה, והריכוזיות של האוצר תבוזר למשרדי הממשלה - אבל תוך שהמשרדים לומדים לגלות גם אחריות ולא רק לדרוש סמכות - ספק אם נראה את ממשלת ישראל משפרת את האפקטיביות שלה.
השני הוא הביזור של מערכת היחסים בין השלטון המרכזי והמקומי בישראל, בלי הגדרת סמכויות ברורה. שליטת הרשויות המקומיות בתחנות הכבאות היתה להן לרועץ, והביאה לפוליטיזציה, מינויים פסולים, ובעיקר לאובדן היכולת לפקד בצורה ארצית על מערך הכבאות. המדינה ידעה את כל זה, אך לא מצאה את הכוח הפוליטי לצאת נגד ראשי הערים. כל זמן שלא תהיה הסדרה של מערכת היחסים בין השלטון המרכזי למקומי, כמו במסגרת חוק העיריות, ישראל תנמשך להתנהל בכיפופי ידיים.
השלישי הוא הקיפאון הנורא ביחסי העבודה בתוך המגזר הציבורי, וחוסר יכולת של הממשלה להתעמת עם ועדי עובדים חזקים. החלטת הרפורמה לא יצאה לפועל בעיקר בשל התנגדות הכבאים לוויתור על זכות השביתה שלהם - זאת אף שוועדת גינוסר קבעה שמערך הכיבוי הארצי צריך להיות מערך חירום, בדומה לצבא ולמשטרה, שבו אין זכות שביתה. גם הצעה מרוככת, שלפיה זכות השביתה של הכבאים תוגבל רק לשירותים שאינם שירותי חירום (כמו מתן היתר כבאות לבניינים חדשים) נדחתה על ידי ועד העובדים וההסתדרות.
מהבחינה הזאת, האחריות המיוחדת שהמבקר הטיל על שרי האוצר והפנים, צריכה היתה לחול באותה מידה גם על עופר עיני - הוא אחראי במידה שווה לשני השרים לכך שלא נמצא פתרון למצב הנורא של מערך הכבאות בישראל. רק שהמבקר לא מזכיר את אחריותו של ועד העובדים לאסון בכרמל אפילו לא לרגע - בכך הוא מחליש עוד את חוסר המשילות של הממשלה מול ועדי העובדים. כל זמן שלא תהיה רפורמה במערכת יחסי העבודה במגזר הציבורי, ולא נגיע להסכמה שמאפשרת לשמור על זכויות העובדים ועדיין לנהל את הממשלה, לא תהיה למדינת ישראל תקומה.
שלושת הכשלים האלה חברו יחדיו בטיפול במערך הכבאות - מה שהביא לכך שהמחדל הנורא של שינוי מבנה מערך הכבאות אינו נפתר כבר שנים. המבקר, בכך שהתעלם משאלת כישלון הרפורמה והתמקד רק בלחפש את ראשם של שר האוצר ושר הפנים, החמיץ את הטיפול בשורש הבעיה. זוהי החמצה היסטורית טרגית.