השריפה הענקית שהשתוללה בכרמל בתחילת דצמבר 2010 וגבתה את חייהם של 44 בני אדם היתה יכולה להיות רגע של התעוררות והתפכחות לציבור הישראלי, לתודעה, למקבלי ההחלטות, לשיח הציבורי ולתפישות ברחוב. זה לא קרה. היא נהפכה מהר מאוד לכר פורה לניגוחים פוליטיים חסרי שחר ולציפייה דרוכה לדו"ח מבקר המדינה שיערוף ראשים.
השבוע התרחשה ההחמצה השנייה: מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס הגיש דו"ח חריף ומפורט, אבל התעקש להסתכל על העצים, על היער ועל הפוליטיקאים - ולא על המדינה.
בחלקו של לינדנשטראוס נפלה הזדמנות חד פעמית להשיג תשומת לב ציבורית עצומה לדו"ח שלו, ולנצל את הרגע כדי להסביר לציבור הישראלי שהשריפה בכרמל אינה סיפור נקודתי על השריפה וגם לא על אלי ישי או יובל שטייניץ. זהו סיפורו של השירות הציבורי הישראלי שאינו מתפקד.
במחדל הכרמל נמצאים רוב הרכיבים, אם לא כולם, של האפקטיביות הנמוכה של השירות הציבורי בישראל: היעדר אחריות ברורה, חוסר יכולת לתאם בין משרדים, תהליכי תקצוב כושלים, כשל בקשר בין השלטון המרכזי לרשויות המקומיות, שחיתות, סיאוב, ועדי עובדים אלימים ולא אחראיים, חוסר יכולת למשוך כוח אדם איכותי ולסלק כוח אדם גרוע, תלות של פוליטיקאים במרכזי כוח אלימים. הכל נמצא שם.
אפשר להפליג בסיפורים על בזבוז הכספים במערך הכבאות, על הנפוטיזם, על סידורי העבודה המוזרים, על הנוהג של כבאים להחזיק בעסקים פרטיים בנוסף לתפקידם הממלכתי - אבל זה יהיה מיותר. המחלות האלה נמצאות בחלקים רבים בשירות הציבורי בישראל.
ראש הממשלה בנימין נתניהו טבע לפני עשור את הביטוי "השמן והרזה". הביטוי הזה התאים לנקודה בזמן שבה התנפחות ההוצאה הממשלתית איימה להביא את מדינת ישראל לפשיטת רגל. אבל נתניהו, ראשי הממשלה ושרי האוצר שבאו אחריו היו צריכים מזמן להחליף את הביטוי ולדבר על הצורך במגזר ציבורי חזק.
השריפה בכרמל, הידרדרות מערכת החינוך בישראל, העלמות המס, הזינוק באי השוויון, הריכוזיות הגוברת במגזר העסקי - חוט השני העובר דרך כל החוליים של המשק הישראלי הוא האפקטיביות הנמוכה של השירות הציבורי. במקום להתמקד רק בגודל הממשלה ובנטל המס, יש להתמקד באיכות וברמה של השירותים שהיא מספקת לציבור.
אם היתה לנו רגולציה מתוחכמת ואמיצה שיודעת למשוך אנשים מעולים ולשמר אותם במערכת, אזי פקידי האוצר, רשות ההגבלים העסקיים ובנק ישראל לא היו עומדים אדישים או חסרי אונים במשך שנים מול הריכוזיות, ניגודי העניינים בשוק ההון וקריסת התחרות במגזר העסקי. אם היתה לנו אקדמיה חזקה ומצטיינת, היא היתה יכולה להיות מעטפת חשובה לרגולציה ולהתוויית מדיניות כלכלית אמיצה ומתקדמת.
אם היו לנו מערכות ציבוריות שמאפשרות משיכת כוחות טובים ויצירת תרבות ארגונית פתוחה והישגית, מערכת החינוך בישראל לא היתה מניבה את התוצאות עלובות שלה.
אם המערכת הציבורית היתה מושכת את הטובים ביותר, שומרת על תרבות ארגונית הישגית הממוקדת בתוצאות ובטובת הלקוח - ולא באינטרסים אישיים, היו מתפנים מקורות עצומים למימוש מוצלח של מהלכים להקטנת אי השוויון במשק.
את מחדלי מלחמת לבנון השנייה ייחס צה"ל רק להיעדר משאבים והתמודד אתה באמצעות קפיצה נוספת בנטל הביטחוני על משלמי המסים הישראלים. התגובה למחדלי השריפה בכרמל היתה שפיכת כספים לשירותי הכבאות. לא בוצעה שום רפורמה מהותית שמטרתה לייעל את המערכות האלה. מערכת הביטחון נהפכה למפלצת של הוצאות שוטפות והתחייבויות פנסיוניות אדירות, שבתוואי הנוכחי תחנוק את המשק הישראלי למשך עשרות שנים.
השריפה בכרמל, האיחור בהכנסת תחרות בשוק הסלולר והקריסה המרהיבה של התעריפים מיד עם כניסת התחרות, התוצאות החלשות של מערכת החינוך והתמוטטות הפירמידות העסקיות - כולם מעידים כי אגף התקציבים באוצר, שהיה ב-20 השנים האחרונות הגורם החזק ביותר בזירה הכלכלית, נכשל באסטרטגיה שלו.
לא צריך לטעות: באגף התקציבים נמצאים כמה מהאנשים הטובים ביותר בשירות הציבורי והיו לו הישגים רבים, ובראשם שמירה על החוסן הפיננסי בישראל. אבל בכל הקשור לטיפול בבעיות היסוד במשק - האפקטיביות הנמוכה של השירות הציבורי, החולשה הניהולית של משרדי הממשלה וסירוסם על ידי האוצר וחוסר התייעלות במערכות המסואבות ביותר - ההישגים היו מועטים.
אפשר לטעון שכל המשימות האלה גדולות על אגף התקציבים ומונחות לפתחם של הפוליטיקאים. אבל לאגף התקציבים, כמו גם לבנק ישראל, היתה חובת נאמנות להעמיד את הנושאים האלה במרכז השיח ולמקד בהם את עיקר הלחץ. במקום זה בחרו שם בעשור האחרון להתמקד בנושאים קלים יותר, כמו הפרטות.
על האיוולת הטמונה ברעיון של הפרטה כתחליף לשיפור המגזר הציבורי נכתב כאן כבר יותר מעשור: את רוב פעילויות הממשלה אי אפשר ולא כדאי להפריט, וממילא בהיעדר שירות ציבורי חזק המסוגל לנהל תהליכי הפרטה ולפקח על על רמת השירות לאחר ביצועם - ההפרטה נועדה לכישלון.
מבקר המדינה מיקד את הביקורת בשר האוצר בכך שעצר את הזרמת הכספים לשירותי הכבאות מבלי להביא בחשבון את הסיכון העצום הכרוך בכך.
בכך שלח לינדנשטראוס מסר הפוך מזה שצריך לעלות: במקום לברך את שטייניץ שתבע רפורמה יסודית בשירותי הכבאות, הוא הפך את התביעה הזאת לסיבה העיקרית להטיל אשמה על שר האוצר.
הביקורת האמיתית שיש להפנות כלפי שטייניץ היא שהוא לא היה מספיק עיקש וקולני בחשיפת הכישלון המבני והניהולי במערך הכבאות ובתביעתו לרפורמה בשירותי הכבאות, ולא חזר והסביר במהלך כל כהונתו כי רפורמה בשירות הציבורי שבמרכזה שיפור איכות כוח האדם, התהליכים, התיאום והמקצוענות - היא קריטית.
במקום להתעסק בתקציב דו-שנתי ולחזור שוב ושוב על סיפורי ועדת ששינסקי, היה צריך שטייניץ להרים את דגל המאבק נגד כל אלה שדואגים לאינטרסים שלהם וחוסמים את המהפכה הנדרשת בשירות הציבורי.
הרפורמה בשירות הציבורי קשה שבעתיים מהמהפך שהוביל משה כחלון בשוק הסלולר הישראלי. הכנסת מתחרים לשוק הסלולר היתה צעד פשוט ומתבקש, שהתרחש בזכות הנכונות של שר התקשורת לצאת נגד טייקוני הסלולר, הפירמידות העסקיות שלהם והעיתונאים שבשליטתם. מרגע שבו החליט כחלון שהוא לא מחפש ג'ובים או את קירבתם של הטייקונים, אלא מוכן להתעמת עם העיתונים שמקורבים אליהם - המהלך היה פשוט יחסית.
לעומת זאת, רפורמה בשירות הציבורי תשפיע על מאות אלפי אנשים בישראל, תחשוף לראשונה את מבנה המשק הישראלי האמיתי, תעלה תהיות תרבותיות, ערכיות וכלכליות ותציג שאלות קריטיות לגבי סוגי המעמדות שקיימים במשק הישראלי. מורכב, ארוך, מפחיד ומסובך ככל שיהיה התהליך הזה - הוא הכרחי, ותחילתו בשינוי תודעתי עמוק.
לכן לא רק שר האוצר ומבקר המדינה החמיצו את ההזדמנות ההיסטורית להשתמש בשריפה כמשבר שמייצר מהפך תודעתי: כל פעילי המחאה בישראל וכל הפילנתרופים שהתעוררו בשנה האחרונה נוכח מצוקות החברה הישראלית מפספסים את ההזדמנות להעמיד במרכז סדר היום הציבורי את הצורך לבצע מהפכה בשירות הציבורי הישראלי.
ברור שיותר פופולרי, קל ומושך לצעוק "צדק חברתי" ולדרוש שפיכת כספים מבלי להצביע על מקורות המימון שלהם. אבל הגדלת תקציבים ללא קביעת סדר עדיפויות הנגזר מאסטרטגיה כלכלית חברתית וללא שיפור באפקטיביות של המערכות הציבורית, באיכות כוח האדם שלהן, בתרבות הארגונית שלהן ובתיאום ביניהן - תוביל את ישראל במוקדם או במאוחר למצבן של מדינות אחרות באגן הים התיכון.
כמובן שהנושאים האלה מורכבים כפליים, דורשים ידע, מומחיות ומחויבות מצדם של אזרחים ופעילים בעלי יכולות גבוהות. אלה ברובם עסוקים בשנים האחרונות במימוש השאיפות האישיות שלהם ובניסיון להתעלם מהתוואי שבו נעים המשק והכלכלה. כדאי להם להביט על הנעשה בימים אלה בעולם כדי להבין שהמהירות שבה מדינות יכולות להידרדר היא מפחידה - וגם אם נדמה להם שהם יכולים להסתגר בבועה המקצועית, המשפחתית, העסקית או הקהילתית שלהם, כשהחברה מתחילה להתפרק - זה יגיע לכל אחד, ובעיקר לילדיהם. בואו נתקרב לאש הרעה שמשתוללת בחברה ובכלכלה הישראלית, ונזכור שהיא יכולה לפתע להשתולל ולהתלבות על ידי רוח חזקה ורעה שתגיע ממשבר בינלאומי.