המחאה: איך נכנסו עיני, הכסף והפוליטיקה?

ב-2 באוגוסט 2011, 19 יום לאחר שראשוני האוהלים הוקמו בשדרות רוטשילד, שיגרו רני בלייר, ארי פולמן, אסף פרץ, מנשה נוי, קרן מור ואלדד יניב מכתב זועם ליו"ר ההסתדרות, עופר עיני.

המכתב נשלח אליו בתגובה למה שהכותבים כניסיון של עיני להשתלט על המחאה. "זו לא המהפכה שלך, עופר", הם כתבו. "זאת מהפכה נגד שיטה, שיטה שאתה שייך לה, המהפכה הזאת היא גם נגדך ‏(...‏) במהפכה הזאת בעל הבית הוא אנחנו, העם, לא אתה. אנא ממך גלה בגרות, חדשנות ואחריות ופנה את הדרך, לפני שהחושך יירד ולא נמצא את סופה. אם יש עוד נשמה בלבך, אנא הבן, זה לא תפקידך, לא לתיווך שלך ייחלנו, לא לדילים בשקל וחצי, ובמקרה הזה גם לא לתפישת עולמך, סור מהדרך עופר, תן לנו תקווה".

ההסתדרות נהפכה לארגון שצובר את כוחו מחיזוקם של העובדים החזקים ביותר בכלכלה הישראלית - עובדי הבנקים, חברת החשמל, התעשייה האווירית, מקורות, הנמלים ושאר המונופולים הפרטיים והממשלתיים; לא רק על חשבון צרכני השירותים שהם מספקים, כי אם גם על חשבון העובדים החלשים, ובראשם עובדי הקבלן.

שנה חלפה. בקושי שנה. ואיזה הבדל. בפרק הזמן הקצר הזה עיני הצליח לנווט את הארגון שלו לתוך לב?לבה של המחאה. אנשיו מגיעים להפגנות ולעצרות ומזדהים כאנשי ההסתדרות. זה לגיטימי, אבל המסרים הפוליטיים של ההסתדרות ניטעו עמוק בתוך אלה של המחאה. לפני שלב הנאומים בהפגנה במוצאי שבת עמדו על הבמה פעילי המחאה רונה אורובאנו ועופר נוימן וקראו סיסמאות לעבר הקהל, שענה להם. חלק מהמסרים היו מסרי מחאה קלאסיים כגון "העם דורש צדק חברתי" או "הון, שלטון, עולם תחתון", אבל נשמעה גם הסיסמה "מפסיקים לפחד, מתחילים להתאגד". בהסתדרות, כמובן.

אם ההסתדרות והיו"ר שלה היו מוקצים כל כך לפני שנה, מדוע עתה אירוע של המחאה נהפך לעצרת לגיוס פעילים? האם בשנה האחרונה עשתה ההסתדרות משהו שתרם להגדלת השוויון בשוק העבודה? האם עודדה רפורמות שיביאו להורדת יוקר המחיה? האם נקטה צעדים שיגרמו לכך שכל אחד יוכל לעבוד בחברת החשמל או בנמלים, ולא רק ילדיהם וקרוביהם של מי שכבר עובדים שם? האם התחייבה למטרות האלה? לפני שההסתדרות תוכל להתחבר לערכי המחאה ולתמיכה הציבורית שלה, היא חייבת לחזור להיות ארגון שייצוג העובדים, כל העובדים, נמצא בראש מעייניו. בדרך לשם עליה לעבור את הרפורמות שהמחאה דורשת מהמגזר הציבורי ומהמגזר הפרטי. בינתיים היא דומה להם.

לפני כמה חודשים עבר יו"ר התאחדות הסטודנטים, איציק שמולי, ללוד - לא לאחד מפרויקטי היוקרה, כי אם לאחת השכונות. שמולי הוא אחד המנהיגים והסמלים הבולטים של מחאת הקיץ שעבר.

שתי מלים שאמר בעצרת הגדולה של 3 בספטמבר, "הישראלים החדשים", הידהדו בלבותיהם של רבים משומעיו ונתנו להם תקווה - תקווה למנהיגות חדשה, לערכים, לעתיד טוב יותר. כמו מנהיגים אחרים של תנועת המחאה, גם שמולי מיקם את המאבק ביוקר המחיה גבוה בראש האג'נדה שלו. הוא חזר על חשיבות העניין פעם אחר פעם, ולא בלי צדק. היכן נגבים המחירים המופרזים ששמולי התייחס אליהם? מקום עיקרי הוא הרשתות הקמעוניות, בעיקר מגה ושופרסל.

לכן היה קצת מפתיע לגלות שהסכים לקבל מאי.די.בי, השולטת בשופרסל ובסלקום - שניים ממעוזי האי?תחרותיות ויוקר המחיה בישראל - תרומה של 800 אלף שקל לתמיכה בפרויקט חברתי בלוד. מבט ראשוני מצביע על דילמה, שכן קשה להצדיק סירוב לתרומה מהותית כל כך באחד האזורים הכי מוכים בישראל. ואולם החיים רצופים בהכרעות קשות בין אפשרויות שלכל אחת מהן יתרונות גדולים וחסרונות גדולים.

במקרים כאלה, הכף צריכה ליטות לכיוון שבו יש יותר תועלת. במקרה הזה יש הרבה יותר תועלת במאבק במונופולים ובבעליהם. אם התחרות תגבר, הרווח לכלכלה הישראלית יהיה גבוה הרבה יותר מ-800 אלף השקל שקיבל מאי.די.בי. ייתכן אפילו שההשפעה הכלכלית החיובית על אוכלוסיית היעד של התרומה של אי.די.בי, שרבות מהוצאותיה מנותבות לספקים בענפים בלתי תחרותיים, תהיה גבוהה מ–800 אלף שקל.אם זה נכון, שמולי נתן לתושבי לוד מתנה קטנה משמעותית מזו שהיה יכול לתת להם לו סירב לתרומה של אי.די.בי.

עם זאת, משהחליט כבר לקחת את הכסף, מה שנותר לבחון הוא כיצד יפעל בעניין יוקר המחיה עתה. הרמז הראשון היה לפני כעשרה ימים, כלומר אחרי שקיבל את הכסף מאי.די.בי, כשהשתתף בפאנל באוניברסיטה העברית בירושלים. "אני לא יודע", אמר, "אם יש ריכוזיות או אין ריכוזיות".

שלושה ימים אחרי שבלייר וחבריו שיגרו את המכתב לעיני, נפגשתי אתו. "תגיד", אמרתי לו, "זו לא מחאה של השמאל?" בלייר, לא איש שבורר היטב את מלותיו, נתן לי בתגובה הרצאה של חצי שעה ללא הפסקה. הטענה הזאת, אמר לי, אינה אלא ניסיון להכניס את המחאה לתוך המגירה של השיח הישן, השיח של שמאל?ימין.

המחאה הזאת אינה שייכת לימין או לשמאל. היא מגדירה שיח חדש. תסתובב במאהלים וברחובות ותראה - היא מדברת לכולם. כמעט חודש לאחר מכן, במוצאי שבת, 3 בספטמבר, 450 אלף איש יצאו לרחובות. כשהמספרים גדולים כל כך, קשה שלא להגיע למסקנה שהמחאה אכן היתה א?פוליטית. בכך היתה עוצמתה - זה מה שנתן לה את מעמדה הציבורי.

גם מצביעי ימין וגם מצביעי שמאל מצאו שהיא נותנת להם קול - שהיא מבטאת, לראשונה בהיסטוריה של ישראל, את הפחדים והחששות שכבשו במשך שנים כה רבות. היא הראתה להם שהרושם שהיה לרבים מהם, שהם?עצמם אשמים במצבם, היה מוטעה. עברה כמעט שנה - ושוב איזה הבדל. "הו, הא, מי זה בא, מדינת הרווחה", קראו מארגני ההפגנה במוצאי שבת מעל הבמה. "ביבי הביתה", צעקו לתוך המיקרופון. ואין מדובר בעניין חד?פעמי. גם בעצרת שנערכה ארבעה שבועות קודם לכן בלטה נוכחות השמאל - במלים, במושגים, בצבעים ובסמלים. מאות צעירים נושאי חולצות, דגלים ושלטים של חד"ש, מרצ, העבודה, תנועות הנוער הכחולות וההסתדרות.

ככל שהזמן עובר, יותר ויותר חלקים של המחאה נעשים מזוהים עם השמאל הפוליטי. ומי שמנהיגים את הזרמים האלה, בעיקר סתיו שפיר, אינם עושים מאמץ כן להכניס לתוך הפעילות גם אנשים וגופים מהימין. אם הם עושים משהו - זה בוודאי לא מצליח. ככל שהמחאה נעה יותר ויותר שמאלה, כך היא מרחיקה את תומכי הימין. כשההפגנות משמשות גם לביטוי עמדות שמאל מדיניות, כמו שקרה במוצאי שבת, כך הם לא רק נמנעים מלתמוך בה, כי אם גם מתחילים להתנגד לה. התוצאה היא ריסוק העממיות של המחאה.

"בשנה שעברה", אמר לי אחד מתומכי המחאה המבוגרים, "השקענו מאמצים רבים כדי לשכנע את החבר'ה הצעירים להימנע ממסרים פוליטיים?מפלגתיים. ממש החזקנו אותם. השנה אנחנו לא מצליחים". שפיר, כמו מנהיגי מחאה אחרים, קיבלה פניות מכמה מפלגות - כולל, כמובן, מפלגת העבודה. היא לא קיבלה החלטה אם להצטרף לאחת מהן. אם היא רוצה שהמחאה תמשיך להיות עממית, עליה לומר בבירור שאין לה שום כוונה להצטרף למפלגה זו או אחרת. עד אז, קשה לדעת אם ההפגנות שהיא מארגנת נועדו לשרת את המחאה - או אותה, כמי שאולי תרצה פעם להיבחר לרשימתה של מפלגת שמאל כלשהי. שתי המטרות לגיטימיות, אבל אינן מתיישבות זו עם זו. או האחת - או השנייה.